הסיפור הראשון הוא ריטה הייוורת והבריחה משושנק. לפי הסיפור
הזה נעשה הסרט חומות של תקווה. למי שלא ראה את הסרט, הסיפור עוסק באחד, אסיר בשם
אנדי דופרין, שנכלא בעוון רציחת אשתו והמאהב שלה. מובן שככל אסיר הוא חף מפשע, אבל
אנדי דופרין נפל לחוסר מזל של "ראיות" ועדויות, שהדביקו לו את הפשע.
אנדי נכלא, אבל זה שמספר את הסיפור, האסיר רד, מתאר את אנדי כאחד שיש סביבו מין
מעיל העוטף אותו ובתוך המעיל מהלך אדם חופשי.
בשל הכשרתו של אנדי כבנקאי מוכשר, הוא מתחיל לסייע למנהלי
הכלא ולאסירים לסדר את ענייניהם הכלכליים ואלה מעניקים לו חסינות מאסירים אחרים,
ממנים אותו לספרן הראשי ומעניקים לו תא פרטי.
יום אחד נודע לאנדי שאסיר אחר התפאר ברצח אשתו והמאהב שלה.
אנדי מנסה לשכנע את מנהל הכלא לשמוע את האסיר האחר, אבל מנהל הכלא בוחר לשמור את
הבנקאי הפרטי שלו בכלא ולא לאפשר את שחרורו. זה הזמן בו מחליט אנדי שהכלא מיותר
עבורו והוא מחליט לברוח.
נובלה זו מרתקת, הדוקה, כתובה היטב, קצרה וקצבית. בהחלט
שווה קריאה.
הסיפור השני הוא תלמיד מצטיין מדי. גם על פיו נעשה סרט שלא
ראיתי ולכן אין מה להשוות.
זהו סיפורו של טוד בודן, תלמיד אמריקאי בן 13. יום אחד הוא
מגיע אל ביתו של ארתור דנקר הזקן ומבקש לשוחח עמו. הזקן לא שש לשיחה, אבל מכניס את
הנער. בשיחה המתפתחת מבהיר לו הנער כי הוא יודע על עברו הנאצי של הזקן. הזקן מודה.
טוד דורש לדעת עוד ועוד והשניים מתחילים בשיחות בהן לומד טוד על זוועות המחנות,
זוועות שיצר דנקר-דוסאנדר כמפקד מחנה פאטין.
טוד מספר לזקן שהפקיד מכתב אצל חבר, שאם יקרה לו משהו החבר
יספר את סיפור המעשה כולו. הזקן אינו חפץ בחשיפת עברו ועושה על מה שהנער מבקש
ממנו. טוד מבלה אצלו זמן רב, ציוניו מדרדרים, הזקן מבקר בבית הספר כסבו ומבטיח
שיפור בציוניו של הנער ואלה אכן משתפרים. ההורים לא יודעים דבר. לאחר 3 שנים
וגופות רבות בדרך, העניין בא אל סוף טרגי ושטוף דם.
מחומרים מבטיחים רקח עבורנו קינג סיפור דוחה ומרתיע כל כך,
בעל ניחוחות רעים ומחניקים שממש קשה להבין על מה ולמה צריך הקורא הנבון בכלל
להתעמת עם סיפור שכזה.
הסיפור השלישי הוא אביב של תקווה, שעל פיו נעשה הסרט
"אני והחבר´ה".
הסיפור עוסק בחבורה של נערים בני 12, בימי החופשה האחרונים
שלפני תחילת הלימודים. אחד מהנערים שומע במקרה את אחריו הגדול מדבר עם חברו על
גופה שנעלה ונמצאת כנראה במקום כלשהו, כ-30 ומשהו קילומטרים מהמקום בו הם גרים.
אותו נער, ורן, מגלה זאת לחבריו טדי, כריס וגורדי והם מחליטים לצאת ולמצוא את
הגופה.
המסע אל הגופה הוא גם מסע של נעורים, של חברות ושל הרפתקה.
גורדי, מספר הסיפור, הוא הנער שעתידו לפניו והשאר נועדו להיות פועלים פשוטים. אבל
גורדי לא חושב שהוא יכול להיפרד מחבריו עד שבשלב מסוים כריס, חברו בנפש, חובט בו
נפשית ואומר לו שהוא חייב להמשיך בלימודים עיוניים ולהגיע רחוק כסופר. בסופו של דבר,
גם כריס, בן למשפחה ידועה לשמצה, ממשיך לקולג´ עם גורדי והופך לעורך דין.
אבל רוב הסיפור הוא סיפור המסע, גילוי הגופה וההתקלות בסופו
של דבר בחבורת הבריונים הבוגרת יותר, המבקשת להיות זו שגילתה את הנער האובד.
את הסיפור קראתי לאחר שראיתי את הסרט בפעם החמישית או
השישית. הסיפור שבספר תפור בגסות, גס רוח מקיר לקיר וחסר לגמרי את העדינות המלווה
את הסרט מראשיתו ועד סופו הנוגע ללב. מי שצריך לבחור לראות את הסרט או לקרוא את
הסיפור, אין ספק כלל שהטובה תצמח דווקא מסרטו של רוב ריינר, שהצליח להפיק סרט
מופלא, מענג, תמציתי ועם דגשים נכונים. השילוב בין ריבר פיניקס ו-ויל ויטון הוא
מהמקסימים שנראו על הבד. זו חברות שאמיצה וקסומה ממנו אין רואים כזו מעשה יום יום.
מי שראה את הסרט ורוצה לקרוא את הסיפור יגלה שישנם מעט
שינויים לא חשובים ובעיקר גסות רוח בלתי נסבלת, שחמקה בשלמותה מהסרט הנקי והנפלא.
את הסיפור הרביעי והקצר כבר לא טרחתי לקרוא. כנראה שאת צורת
הכתיבה של קינג אני לא ממש מחבב. לפני למעלה מ-20 שנה קראתי את הניצוץ ואז זכור לי
שלא ממש רציתי להוריד רגליים מהמיטה ארצה, שמה תקפוץ לה כרית מתוך ארגז המצעים
ותנשוך לי את הרגל.
הספר הזה התחיל מסיפור יפה, הבריחה משושנק, אבל הלך והדרדר.
אין ספק, שקינג יודע לרקוח מעשים שונים ומשונים. אבל הטיפול בהם כה גס רוח, כה
מטונף ודוחה שספק אם יש בכלל תמריץ להגשת לספר אחר שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה