לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. מצד אחד, הסיפור בא משום
מקום והלך לשום מקום. מצד שני, למרות תחושת האין-שלמות, אחד הקריטריונים
שלי שלספר טוב הוא סיפור קטן, הכתוב בכישרון גדול. בזה כן עמד עוז ובעוז.
ארבע דמויות בספר: שמואל אש, הסטודנט, הלומד לתואר שני ומנסה לסיים כתיבת
עבודה שנושאה יחס היהודים לישו. אלא שפתאום אביו מפסיד במשפט, פושט רגל
ואין יותר מימון ללימודים. שמואל מחפש עבודה ומוצא כזו במגורים אצל זקן
הזקוק למישהו שידבר אתו חמש שעות ביום, כל יום אחר הצהריים, יתווכח ויחלוק
על דבריו. שמואל אש אכן חזק בדיבורים והזקן, הדמות השניה, גרשום ואלד,
"מעסיק" אותו דרך הדמות האחרת, האניגמטית, עתליה כלתו. עתליה כבת 45, בגיל
כמעט כפול משל שמואל אש, אבל היא דמות מחוזרת ע"י הסטודנט הצעיר, המגושם,
העבדקן, הרעב לאהבה מכל סוג. הדמות הרביעית היא שאלתיאל אברבנאל, שאינו
נוכח פיזית בשום חלק מהספר, אבל צלו שם. צל גדול.
השנה
היא 1958, הסטודנט הצעיר מגיע לביתם של גרשום ואלד ועתליה, גר בעליית גג
בביתם, יושב כל יום חמש שעות אחר הצהריים, יוצא בצהריים לאכול מנת גולש
במסעדה ומנהל חיי בדידות בסמטה קפואה בחורף הירושלמי. חברתו אך נטשה אותו
וחברה לחבר הקודם שלו למטרת נישואים. עתליה היא עתה מושא חלומותיו, אבל זו
לא נכנעת בקלות, אם בכלל.
למרות המתח האירוטי, למרות
סיפור מותו של בנו של גרשום ואלד בצורה אכזרית במלחמת העצמאות, למרות
תעלומת חייו של אביה של עתליה, שאלתיאל הבוגד, נדמה שהסיפור לא זז. למרות
זאת, ה"זקן" מבחין בערגה המציפה של הסטודנט לשעבר, החומד את כלתו, מזהיר
אותו, אך מבין אותו. בין לבין, צף ועולה סיפורו של יהודה איש קריות, אותו
בוגד נודע (נודע למי? אנחנו הרי כאן בוגרי סיפורי גפילטע פיש וקרפלעך)
בישו, המתברר כחברו הטוב והקרוב ביותר, גרופי מס` 1 של מי שכלל לא חשב
להמציא את הנצרות ואכן לא המציא.
פה ושם מכניס עוז את
משנתו השמאלנית לפיהם של גיבוריו, אותה משנה המדברת על חיים ללא גבולות, על
שוויון, על אחווה וכמובן חירות. בקריצה כי חכמה, עוז מכניס גם דברי נגד
לפי גיבוריו, אבל גם זה לא העיקר בספר, כי אין עיקר, אבל יש בכל זאת סיפור
מעניין קטן ויש כישרון גדול. זה מספיק, לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה