מותו של איוואן איליץ' הוא הסיפור הראשון מהשלושה בספר הזה.
ב-70 עמודים, המחולקים על-פני 12 פרקים ובכתיבה תמציתית
ובהירה, טולסטוי מתמודד עם חיים ומוות ועם (חוסר) משמעותם.
ספוילרים ובשפע.
איוואן איליץ' מת בגיל 45 ממחלה הנעה מכליה נודדת ועד לבעיה
במעי העיוור. זה מה שידעו לאבחן אז בדיוק לפני 120 שנה, עת כתיבת הספר הושלמה.
כנראה שעל מוסר כליות טרם שמעו וגם לא על שברון לב. בכל מקרה, אי שם בשנות השלושים
לחייו אל איוואן איליץ' ועם שיפור משמעותי שחל בחייו עקב קבלת משרה חדשה בשכר
הולם, איוואן איליץ' קונה בית חדש, מרהט אותו בטוב טעם ותוך כדי העבודה על הבית
הוא נופל מסולם ונחבל קלות. לא משהו רציני. זו נקודת המפנה. מפנה למה?
איוואן איליץ' חי בסה"כ חיים נעימים מקטנות. את לימודי
המשפטים סיים על הצד הטוב ביותר, עבודה טובה לא חסרה לו וגם לא חברים מהמעמד
העליון, מעמד אליו שאף להשתייך. חייו עברו עליו ממשחק קלפים מענג לחיי אהבה לנערה
יפה וכל זאת בחברה מענגת ומרחיבת דעת. אמנם על הנעימות מעיבה ההכנסה הלא מספיקה,
כדי לקיים חיים שהם מעבר ליכולת הכספית, וקבלת משרה הולמת שלפתע נמנעה ממנו. בכל
מקרה, הצל הלך והתרחב עד שלפתע נקרתה על דרכו של איוואן איליץ' ההזדמנות לה ציפה
ושוב עלה על דרך המלך במשרה נוחה ובשכר הולם.
אבל זה לא נמשך זמן רב והנה אותה חבלה הפכה לאי נעימות קלה
שהפכה לכאב של ממש עד שהליכה ושיבה מרופאים הפכה לשגרה עד שאלה נאלצו לבוא אליו
כשהייסורים גברו.
איוואן איליץ' לא הבין על שום מה ולמה ייסורים אלה הם מנת
חלקו. הן את חלקו בחיים מילא על הצד הטוב ביותר: תמיד היה אדם נוח לבריות, חבר טוב
ונעים להתרועע. בעבודתו מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, אנשים העריכוהו וחברים
רבים סבבוהו. אלה שברגע של מחלה כל זה לא היה שווה אלא כקליפת השום ואיוואן איליץ'
החל לתהות מה אמת ומה שקר, מה הקליפה ומה האמת המסתתרת מתחתיה. תשובה לא נמצאה.
דתי מעולם לא היה וגם טקס האשכבה שניהל הכומר בשעתו האחרונה
היה על-פי בקשת אשתו. לרגע הבליחה אל בין ייסוריו נחת קטנה, אבל רגע קטן זה של
כאילו משמעות לא תרם ולו שמץ לחידת המשמעות החומקת ולייסורים הבלתי נסבלים והבלתי
מובנים.
בסופו של דבר נפח איוואן איליץ' את נשמתו ומבחינתו חייו
ומותו היו באמת כלא היו. תמציתי, מכאיב, חידתי.
הסיפור השני בספר הוא האב סרגֶי
סטפאן קאסאטסקי הוא בנו של איש צבא, שמת צעיר. במצוות האב
נשלח הבן לפנימיה צבאית בניגוד לדעת האם. הבן עולה ופורח ונעשה קצין.
כבר בצעירותו סטפאן קאסאטסקי עושה כל שלאל ידו להיות להיות
הטוב ביותר בכל תחום, בין אם זה נימוסים, ידיעת השפה הצרפתית, מתמטיקה וכך הלאה.
כל זאת במסגרת של פרפקציוניזם מחמיר. אלא שסטפאן קאסאטסקי אינו מהמעמד הגבוה וכדי
להשתייך אליו גם לא די להיות בחברת בני המעמד הזה. בסופו של דבר מצליח סטפאן
קאסאטסקי להתארס לבת המעמד הגבוה, בת חסותה של אחת מהגבירות החשובות. אלא שאותה
נערה, מתברר עד מהרה, היתה פילגשו של המלך הנערץ על סטפאן קאסאטסקי וזה בוחר באחת
להפסיק את קשריו עם אותה נערה, לעזוב את הצבא וללכת למנזר ולהפוך לכומר.
חוט השני העובר בכל מעשיו של סטפאן קאסאטסקי הוא התנהגות
חסרת פשרות, הגורמת לו לפעול בקיצונות. במשך עשרות שנים עובר סטפאן קאסאטסקי ממנזר
למנזר עד שהוא הופך לאב סרגי וחי חיי פרישות. באותם חיי פרישות הוא מתנסה מדי פעם
בפיתויים שאינם נוחים לו והוא מתלבט ארוכות אם אותם פיתויים נועדו לבחון אותו או
שהם נעימים לו. לרוב הבחינה והנועם מתערבבים לכדי חוסר נוחות.
לאחר שנים של פרישות מתדפקת על דלתו אישה המבקשת להיכנס
ולהתחמם בצל קורתו. כניסתה היא בבחינת פיתוי אכזר. האב סרגי בוחר להטיל מום בגופו
ובלבד שלא להיכנע לפיתוי להיות בחברת אישה. זו בוחרת לעזוב את חייב הנועם והזוהר
ולעבור למנזר לחיות חיי פרישות משל עצמה לאחר פגישה עם הכומר הפורש המפורסם.
אלא ששוב ושוב אנו עדים למחול ההתלבטות האכזר החוגג בליבו
של האב סרגי. שוב ושוב הוא משתכנע שאין טעם לתפילותיו ואלוהים לא באמת נגלה לו או
אף קיים.
בסופו של דבר האב סרגי עוזב את המנזר ומתרחק ממנו מרחק רב
לכפר בו הוא פוגש מכרה שלו. גם אותה הוא עוזב, הופך לנווד ונשלח לבסוף לסיביר.
כעיקרון הסיפור הזה לא ממש משכנע וגם לא ממש מעניין.
הסיפור השלישי הוא השטן
יבגני הוא הבן האמצעי, היורש את אחוזת אביו ועסקיו לאחר
מותו. יבגני הוא בחור צעיר בעל יצר מיני תוסס המחפש סיפוק. רוב הזמן יבגני עסוק
בהצלת האחוזה ועסקי אביו המתמוטטים ובשאר הזמן הוא עוסק בחיפוש אחר סיפוק יצרו
"למען הבריאות".
מאחר ויבגני חי ביישוב קטן שהכל יודעים על הכל, הוא מתקשה
יותר ויותר בסיפוק יצרו ולבסוף הוא נעזר בשומר היער המפגיש אותו עם כפריה נשואה.
יבגני לא חש בנוח עם קשר זה ומבטיח לעצמו שזה יבוא אל קיצו לאחר פעמים ספורות. אלא
שזה לא קורה כל כך מהר. הקשר ניתק לאחר שיבגני מתחתן.
גם לאחר החתונה, מעשה שטן, מוסיף יבגני לפגוש את הכפריה,
כשהפעם היא עובדת במשק ביתו. המשך הסיפור הוא למעשה חטא ועונשו. המחשבות על אותה
כפריה לא עוזבים אותו ולמרות שיבגני אוהב את אשתו, המחשבות על הכפריה מביאים אותו
לעשות מעשה נמהר ולמעשה שניים. לסיפור שני סופים שונים, עליהם לא היה סגור טולסטוי
עד הסוף. טולסטוי אף סירב לפרסם את הסיפור בחייו בשל מוטיבים אוטוביוגרפיים
המופיעים בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה