היהודייה מטולדו/ליון פויכטוונגר - המלצה

פויכטוונגר מביא בפנינו את סיפורה של רחל, סיפור הדומה לסיפורה של אסתר המלכה ממגילת אסתר. שם נשלחה בת דודו של מרדכי להציל את היהודים ואף כאן מדובר בהצלה, אם כי הסיפור רחב יריעה הרבה יותר. רוחב היריעה דווקא לא תרם לעניין, אבל גם לא שעמם. מי שאוהב סיפורים היסטוריים רחבי יריעה, בהם משולבים סיפורים אישיים, ימצא את מבוקשו כאן ויבוא על סיפוקו.

הזמן הוא המאה ה-12, הזמן בו יוצאים אבירים למסעי כיבושים בדמות מסעי הצלב של הצלבנים. הרצון להפיץ את הנצרות ולשלוט ברחבי העולם, קרי, אירופה ואסיה בעיקר, הוא רצון עז. אבל העת והמקום הספציפיים בסיפור מפגישים אותו עם המלך אלפונסו (השביעי, יש לומר, שהקווים הכלליים לסיפורו מסופרים דווקא ע"י אלפונסו העשירי, שנולד בכלל 7 שנים לאחר מות סבו ומסיפורו נלקח הרעיון לסיפור של פויכטוונגר), מלכה של קסטיליה, אז היספניה והיום מרכז ספרד.

אלפונסו הוא מלך, אבל בהיותו גם אביר הוא שש אלי קרב, מחכה ליום בו ייצא למלחמה חדשה, רצוי מלחמת קודש בשליחותו של אפיפיור או ארכיבישוף זה או אחר, כמובן תחת אות אלוהי זה או אחר ובעיקר גחמה אישית כמענה להתגרות או הזדמנות. הכל כמובן בניגוד לתבונה המדינית והכלכלית, אבל לא תמיד זה נגמר רע.

היספניה שרויה במין מצב לא ממש ברור. הכלכלה לא ממש פורחת, יש בעיה בגביית מסים, העולם המוסלמי נמצא בשיא הפריחה הכלכלית, האמנותית, בשיא היכולת התעשייתית, במסחר וברפואה, אם כי מהשיא אפשר רק לרדת ובסוף הספר מקבלים על זה יותר מתובנה אחת.

אלפונסו מגייס כשר אוצר, אסקריבאנו, את יהודה אבן עזרא, יהודי שהתאסלם לכאורה כדי לחיות בנוחות בין המוסלמים, מהם הוא בונה את עושרו האגדי. אלא שהקריאה להיות שר אוצר דווקא אצל מלך נוצרי מפילה ממנו את הקליפה המוסלמית ומחזירה אותו בגלוי ובגאון אל חיק היהדות. הוא מתחיל את תפקידו אצל המלך, הכלכלה מתחילה לשגשג, יותר מפעם אחת נמנעת יציאה למלחמה בטענה שעדיין אין די כסף למהלך מטורף שכזה. התלות ההדדית בין המלך לשר האוצר היהודי שלו ובכלל בין הנוצרים ליהודים חזקה מתמיד. היהודים המוכשרים, הטובים ברפואה, במסחר ובאמנות הם מעמודי התווך של הממלכה.

אבל אין טוב בלי טוב יותר. בתו היפה של שר האוצר היהודי מבקרת את המלך בטירתו, מביעה ביקורת קצת חצופה על טירתו והדבר נגמר בכך שהמלך משפץ למענה טירה מהודרת וזו הופכת לאהובתו.

לכאורה סיפור אהבה. אלא שהבחישות אינן נגמרות. למלך 3 בנות, המלכה דווקא חפצה להשיא את הבכורה למלך הצעיר של הממלכה הנוצרית הסמוכה אראגון. בעיניה, הצרוף של שתי הממלכות יעניק כוח רק יותר לממלכה החדשה על פני יריבותיה.

אלפונסו לא נרגע לרגע מרצונו לצאת ללחימה כזו המאפשרת לאביר שבו לבוא לידי ביטוי. כל הניסיונות הגלויים והסמויים למנוע את המלחמה לא עוזרים. עננים מתחשרים מכל עבר, אבל ההחלטה השגויה יוצאת לדרך וזה נגמר בדמעות ובלא מעט מתים.

כאמור, הסיפור הוא סיפור רחב יריעה. מצד אחד, התככים בתוך היספניה עצמה, הניסיונות למנוע לחימה מצד מי שמבין שלחימה היא הרס הכלכלה והשגשוג. מצד שני, האבירים, המנסים להגדיל שטח, לצחצח חרבות, להעלות ענני אבק, לצרוח בחימה ולשפוך דם. אם לא די בכך, גם בין ממלכות סמוכות ואף נוצריות יש תככים. אם לא שלום אז מלחמה ולא מכירים שום מצב ביניימי. אבל זה לא מטבע ויש יותר משני צדדים. לתככים הנוצריים הפנימיים יש בכל זאת אויב חיצוני - המוסלמים. אלה חזקים, בעל צבא אפריקאי ענק, חימוש רב ומשובח, כסף רב, יכולת מדעית מפותחת מאוד וחוזק המאיימים על העולם הנוצרי לאחר שאסיה רובה נכבשה ואפריקה גם היא בידיהם. אם זו היתה כל התמונה, ניחא. אבל מה עם היהודים? אלה תמיד איכשהו נמצאים כשעיר לעזאזל כשכבר אין את מי להאשים או לא נעים להאשים. במקרה שלפנינו, למרות השגשוג המדהים שמביא היהודי יהודה אבן עזרא, כשהרע מכל קורה והמלך מוכה שוק על ירך, כש(כמעט) כלו כל הקיצין, המלך המיואש פונה שוב אל היהודי החכם הבא לסיוע. האם יכולתם, כישרונם, השכלתם ורצונם הטוב של היהודים עמדו להם בעת צרה? התשובה תמיד זהה.

הסיפור שלפנינו לא תמיד שומר על מתח אחיד, לא תמיד מעניין והקצב לא אחיד. אבל מי שרוצה ללמוד פרק נכבד בתולדות אירופה של ימי הביניים ימצא את מבוקשו בספר הזה. זה לא ספר היסטוריה פשוטו כמשמעו, אבל הוא טוב דיו לעניין לרוב וגם להרחיב אופקים.