מהיצירות הגדולות של המאה ה-20, כתב מנחם פרי ולזה שמתי לב
רק בשני שליש הספר.
"יריתי לו בין העיניים", אמרה הגיבורה בפתיחה
ומתארת חיי נישואים שכל מה שהיא רוצה בהם זו הנורמליות. אבל אין בהם שום נורמליות.
יש כאן משולש נצחי, יש אהבה לא סימטרית, הבדלי גיל, התבוננות על החיים
ה"נורמליים", שעד הסוף לא ברור מי יותר נורמלי בהם.
בסופה של הנובלה הזו כבר ברור שהיריה בין העיניים לא היתה
מהסיבה שחושבים שהיתה בהתחלה. ומה לגבי היצירה מהגדולות במאה ה-20? טוב, זה לא.
גינזבורג מתמחה בסיפורים קצרים, יודעת לקבוע קצב מתאים, לתמצת וזהו. סיפור גדול
אין כאן, עניין גדול גם לא. זו אמנם הפקה מרשימה של הספריה הקטנה ורצון לצקת בתוך
היצירה הזו מה שאין בה ולא שהיא לא קריאה. אפשר בהחלט לקרוא, להתרשם ולשכוח אחרי
כמה דקות.
המלצה? אי המלצה? מאחר והמאמץ לקרוא נובלה זו זעיר הוא,
אומר שזו המלצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה