אחת הסיבות לבחירת הספר הזה היא מוצאו הקוריאני, מדינה
שעליה אני יודע מעט מאוד וחשבתי שהספר יפתח צוהר ויילמד משהו. רוב הנלמד בספר הוא
הדמיון הגמור לסין במתן השמות, באוכל ובעוד כמה מנהגים. על המנהגים למדתי בהערות שליוו
את הספר בסופו, עניין מעצבן שהגיע הזמן שיד המחוקק תתן עליו את הדעת ותאסור על
העברת ההערות לדפים האחרונים. בספר עצמו לא נלמד דבר על קוריאה, שלא יכול היה
להתרחש כמעט בכל מדינה.
ומה כן יש בספר? יש ילדה בשם ג'יאנג והמשרתת שלה בונגסון.
בונגסון היא בת 19 וג'יאנג בת 5 בתחילת הסיפור, הנמשך כשנה וחצי. כנהוג במשפחות
רבות בקוריאה (הסיפור מתרחש ב-1968), את הילדים מגדלת משרתת, הדואגת גם לשרותים
נוספים למשפחה. המשרתת אינה זוכה להשכלה מסודרת והיא גדלה כאחת מבני המשפחה כמעט
עד לנישואיה.
הטקסט מתיימר להיות טקסט פמיניסטי וככזה הוא מבכה את גורלה
של בונגסון, המשרתת האהובה של ג'יאנג. ג'יאנג מספרת את סיפורה באהבה גדולה, מבכה
את גורלה של בונגסון ותוהה אם אין הגורל כתוב מראש ולא ניתן לשינוי.
התעברותה של בונגסון לנער בן גילה בערך, העובד למחייתו
במכבסה, היא ראשית הנפילה שלה, כשלאחר ההפלה היא משודכת לאיכר אלמן, הנפטר זמן לא
רב אחר כך, מותיר את בונגסון עם ילד. זה בערך זמן הפרידה הסופי של ג'יאנג
מבונגסון, פרידה כואבת הגורמת לה לכתוב את הסיפור.
יצאתי מהקריאה ברגשות מעורבים. הסיפור אינו רע ולא בלתי
מושך. הכתיבה רהוטה ובדברי ההסבר על גונג ג'י-יאנג המחברת כתוב שהיא פעילה
פמיניסטית בפרט ולמען רפורמות חברתיות בכלל. אבל אפיון הדמויות לא ממש עמוק,
קוריאה כמעט לא באה לידי ביטוי בספר ואם רק נשווה ספר זה לספר אחר שניסה לתאר,
והצליח, את גורלותיהן של נשים, ספר זה נופל מספרה של ליסה סי: סיפור כתוב במניפה.
למרות הכל, ספר זה כן ראוי לקריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה