יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה וצריך להיות קצת סבלניים.
אלה הממהרים לשורה התחתונה אומר רק שזה ספר המוגדר כספר מתח והוא ספר מתגמל מאוד.
עכשיו למה שיש לי לומר. צורנית, הספר מרהיב. זמורה ביתן
בהחלט השקיעו בצורה החיצונית של הספר מהצילום, דרך הכריכה הקשה המהממת. עד
שמתחילים לקרוא. כשמתחילים לקרוא נופלים על טעויות הגהה קשות ומרגיזות. מה שכן,
התרגום של מיקי בר מאנגלית משובח ביותר וגם התעתיק של השמות מצרפתית מוקפד לעילא.
זה לגמרי לא דבר של מה בכך.
רואים שזמורה ביתן קצת הזדרזו עם הלהיט הזה, שיצא ב-1979
וכבר הופיע כאן על מדפינו ב-1980. להיט שקראתי כבר לפני שלושה עשורים ויותר והוא
מהמעטים שחזרתי אליהם. זו היתה חזרה מתגמלת. שניים שחזרתי אליהם הוכיחו שהדברים
אינם תמיד כמו שהיו בהתחלה: הציפור הצבועה התגלה כבתחילה – ספר קשה ומזעזע. השני,
תמונתו של דוריאן גריי, התגלה כאוסף של פטפוטים, להג משמים ובלתי נגמר.
הספר שלפנינו, שיבומי, עוסק במושג זר לעולם המערבי המעשי.
שיבומי הוא מצב אנושי, בו אדם מסוגל להגיע לשליטה עצמית, כמו גם שליטה בלתי אמצעית
באחרים. איך זה מתקשר לגיבור סיפורנו, ניקולאי הל?
הזמן הוא שנות העשרים של המאה העשרים, המקום הוא סין, שם
גרה הרוזנת אלכסנדרה איבנובה ולה בן משל אחד הל, גרמני השוהה בסין, איש צבא. עם
לידת הבן נעלם לו הגרמני וכך גדל לו ניקולאי הקטן עם אמו, ילד עם מראה רוסי, ירוק
עיניים, בהירות ומכאיבות. בגיל עשר ומשהו מגיע הקולונל היפני הכובש קישיקאווה סן
לגור בבית הרוזנת, הבית הראוי למושל החדש. מהר הפכו יחסיהם כך שהיפני הוא איש הקבע
בבית, הרוזנת הזמנית ויחד עם הילד קיימו לכאורה מראית עין פנימית של משפחה. פנימית
בבית בלבד. עם מותה של האם ניקולאי ממשיך לגור כבן חסות של הקולונל וכשזה מועבר
למנצ'וריה, ניקולאי, המתברר כילד מחונן ושחקן גו מזהיר, מועבר ליפן, לגדול בכפר בו
מלמד מאסטר גו ילדים נוספים. ניקולאי יגור בביתו של זה, המתברר כחברו של הקולונל.
עם נפילת יפן במלחמת העולם השניה, הקולונל, עכשיו גנרל,
נלכד ע"י הרוסים, המבקשים לעשות לו משפט ראווה. איכשהו ניקולאי בן ה-21 שומע
על כך כשהוא כבר עובד עבור האמריקאים הכובשים ביפן כמתורגמן. הוא גם מצליח להגיע
לגנרל מיטיבו ומתכנן לאפשר לו להתאבד בלי נשק כלשהו. הדבר עולה בידו וכך הוא נלכד
ובאין לו שום אזרחות שתגן עליו הוא מבלה 3 שנים בצינוק כשאחד דאימונד מהצבא האמריקאי
דואג לרסק את פרצופו.
הספר נע בין שני חלקים: חברת האם בוושינגטון ושאר העולם,
בעיקר יפן ומאוחר יותר ארץ הבסקים. חברת האם היא חברה בה חברות מדינת אופ"ק,
יצרניות אנרגיה, להן אינטרסים משותפים מעבר לגבולות מדיניים. לחברת האם כל הידע
שיש לסי. אי. איי. ולאנ. אס. איי. ואפילו לשרותי הביון הבריטיים. עכשיו דן אחד
דאימונד, בליטוש שונה מאותו דאימונד שדובר בו קודם, עם פקודיו על טעויות מניעת
מעשה טרור לו היו שותפים ברומא רק באותו יום עצמו.
בין לבין מגיע חנה שטרן, אחייניתו של אסא שטרן, זה שביקש
לנקום את מעשה הטרור הספורטאים הישראלים במינכן ב-1972, אל טירתו של הל. היא מבקשת
ממנו לסייע לה במניעת מעשה טרור נוסף של ספטמבר השחור. הל חייב חוב של הצלת חייו
לאסא שטרן, אבל הוא כבר פרש מקריירה של מחסל טרוריסטים, חיסול שהוא בדרך כלל ללא
כל נשק נראה לעין ומוכר.
רוצים לדעת איך זה נגמר? אתם יודעים שהדרך לא פחות חשובה
מהתוצאה, לרוב אף מענגת יותר וכאן גדולתו של הספר וכמובן המספר.
טרווניאן רקח לנו ספר מקובל בז'אנר עם גיבור-על, כזה בעל
מראה שונה, יכולות נדירות וחיים שהם הטופ שבטופ, דובדבן על קצפת זה כבר לא מספיק
ולא מדובר על פחות ממיטב היינות, עידון המזון היפני ועוד. ספרים כאלה לא מוצאים
היום וברובם עד כולם חסר אותו עניין חמקמק, אבל ניתן לגמרי לזיהוי כשפוגשים אותו –
קלאסה.
ניקולאי הל שיפץ לו טירה יקרה ונדירה בארץ הבסקים, חדר שלם
מוקדש לאמצעי הרג שלגמרי לא נראים כך. גן יפני מקיף את טירתו, רכב לא מורשה להגיע
לחצר ולטירה בכלל ובטח לא לחנות שם. אם נוסיף לזה את חמש או שש השפות בהן הוא
שולט, חוסר היכולת לצלם אותו והיכולת שלו לחוש קרבה של בני אדם דרך האאורה שלהם,
הרי דרישות הז'אנר מתמלאות.
ועכשיו לכתיבה: הכתיבה היא מהסוג נטול הקללה המכונה תקין
פוליטית. כל מה שצריך להיאמר נאמר ובחופשיות, טרווניאן מביע דעתו על האמריקאים
ורואה בהם סוחרים ותו לא, מצר על אובדן עדינותם ותומתם של היפנים, לא חוסך שבטו
מהבריטים, הצרפתים והאיטלקים, חושב בהחלט על זכותה של ישראל לחיות בביטחון ומעל
הכל, יורד על הערבים קשה ומכאיב, במיוחד על האשמים בכל הצרות – הפלסטינאים.
אם נדמה לכם שהספר רצוף אקשן מהיר ותוסס, תתבדו. ספר טוב
נכתב על הבדלים, בעיקר הרצון של האמריקאים להגיע לתוצאות מלוות ירי מדויק ורצחני,
לעומת השיבומי של ניקולאי הל, המלווה בפילוסופיות מזרחיות של עידון, שליטה עצמית
ויופי עדין ומטופח. הספר, אם כן, עתיר הו"ד (הופך דפים).
קלאסה, כבר אמרתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה