הסיפור השלושה-עשר/דיאן סטרפילד - המלצה

איך מתחילים לתאר ספר כזה? את העלילה קשה לתאר מחמת ספוילרים, אז אמעט בפרטים.

מדובר במרגרט לי, הגרה עם אביה בחנות לונדונית קטנה לספרים עתיקים. למרגרט אין חיים של ממש. אם מישהו חושב שלחיות חיים של ספרים בלבד אלה חיים, שיבושם לו.

מדובר גם בווידה וינטר, סופרת מפורסמת מאוד באנגליה, שבכל פעם שמראיינים אותה מכל סיבה שהיא, סיפור חייה שונה לגמרי מהסיפור הקודם.

בשלב מסוים מקבלת מרגרט מכתב מווידה וינטר ובו היא מתבקשת לבוא ולהיות הביוגרפית שלה ולקבל את הסיפור האמיתי. היא אכן מקבלת סיפור רב נפתולים, גותי הוא מכונה בעטיפה האחורית למען האפקט השיווקי.

במשך הקריאה עברו בי תחושות שונות ומשונות. השורה התחתונה היא שהספר מעניין, אבל הכתיבה מאוד מאוד לא אחידה ואני עדיין עומד על כך שמי שידו אמונה על כתיבה הדבר ניכר היטב ומי שידו אמונה על הוראת הספרות, הדבר ניכר אף הוא כשהוא/היא מנסים לעבור לצד השני של המתרס.

לכל אורך הספר חוזרת סטרפילד על שמות שלושת הספרים ג´יין אייר, אנקת גבהים והאישה בלבן. זה חוזר כל כך הרבה פעמים, שאין אלא לאבחן את דיאן סטרפילד כסובלת מקיבעון לספרים מסויימים. אם יש מי המטיל ספק בקביעה זו (שלי), הרי במקום מסויים בספר, בו מתוארת מחלתה של מרגרט הביוגרפית כאחת הסובלת מהזיות רומנטיות שלוקות בהן נשים הקוראות את, נחשו מה, ג´יין אייר, אנקת גבהים והאישה בלבן, הרי נסתתמו טענותיי.

בכל מקרה, חוסר האחידות בכתיבה בא לידי ביטוי בחלק בו מספרת וידה וינטר על חייה, ואז אנחנו מקבלים סיפור רב עוצמה ומצמרר. לעומת זאת, החלק של חיי המספרת ומה שמסביב לסיפור באופן כללי, הרי שהחלק הזה מבולבל, קצת משעמם, נדמה כתרגיל כתיבה יותר מיכולת אמיתית של מספר אמיתי ולעיתים מגוחך ממש כשהמחברת מספרת שוב ושוב על עפרונותיה, החידוד שלהם וכך הלאה. אם נגדיל ונגחך למניירה זו, המחברת מספרת על סיבוב ידית המחדד, כשתלתל החידוד נופל לפח האשפה למטה. אין מצב ביקום בו ניתן לסובב ידית מחדד בנוחות והתלתל ייפול למטה ולא לקופסה שלו.

שוב אחזור ואומר: הסיפור מעניין, מסתיים שוב ושוב רק כדי לחזור שוב לעוד סוף ולעוד סוף בקריצה לתסריט בוא יבוא ולשמיטת הלסת של בצופים.

לקרוא? לא לקרוא? לקרוא. יש גרועים ממנו, אבל אם חשים שצריך לחזור אליו כדי להתיר את התעלומה, אולי בכל זאת יש בו משהו.

העטיפה מרהיבה.