יום שישי, 18 בספטמבר 2015

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים/רנסום ריגס - להתרחק

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים זועק תסריט מכל דף ודף. בראשי הפרקים לסרט מצויים 0.01% שואה (בלי זה אין חותמת כשרות למצח גבוה. למה כל כך מעט שואה? נודניקים. גם במילקי שוקולד אין שוקולד. לא תקנו?), 80% אקשן (מיותר להסביר למה), 10% פער דורי, פרדוקס פיזיקלי בזמן ולופ החוזר על עצמו, והשאר נער בן 16, לבן ונאה (אם חשבתם שסרט מצליח בונים על נערה נאה וכהה, תחשבו שוב. הוליווד אינה מתקדמת כל כך ולבטח אינה מתאבדת. תגידו משחקי הרעב ואומר שקטניס נאה ומשחקת טוב, אבל הסרטים, אויה, חרפה של שעמום). עכשיו תתרכזו כי גם ככה התפזרתם יותר מדי.
האם כל זה פוגע בספר? פוגע בלשון המעטה. הפיגוע הוא לרוחב, לעומק ובעצם ראוי להתרחק מהריקושטים ככל הניתן. אפילו בהנתן גבולות הז'אנר, סוגה באנגלית, הספר מופרך כל כך, ממהר להתמסר מהר כל כך, נמוך מצח כל כך, שאין כלל ספק שהוא יהיה להיט בטוח ביציאתו לאקרנים בשליש הראשון של 2016 ועכשיו רק מחצית 2015. הספר כולו מִפְרֶכֶת  (גרוטסקה, חידוש של מחבר שורות אלה) אחת גדולה.
ג'ייקוב פורטמן, יהודי, הוא נכדו של אייברהם פורטמן. הסב מספר סיפורים מפחידים ומוזרים לנכדו, הקונה הכל בגיל 8 וקונה פחות בגיל 16. אבל יש כל מיני סימנים שיש דברים בגו. בגיל 16 נשלח גיי'קוב לשרינק וזה משכנע אותו להסתדר עם דברים שהוא רואה וכדי להיטיב להסתדר עם מה שהוא "יודע" מסבו, אולי בכל זאת ייסע ויראה מקרוב את האי שהסב סיפר עליו, אותו אי אליו נשלחו ילדים כדי להנצל מצפרני החיה הנאצית. האב מלווה את הבן כי הנה, ממש במקרה, הוא עצמו כותב ספר על ציפורים ויש כאלה למכביר באי. האב והבן נוסעים לאי רדוף העננים, הלחות והקור אפילו בחודש יוני.
עד מהרה מגלה הנער את מקום הבית הקסום בו גדל הסב, אבל הכל חורבה הרוסה אחת גדולה. ספר מצליח חייב לכלול מעבור ליקום מקביל ויש כזה. מכאן הכל קשקוש אחד גדול, כאילו לא היה קשקוש עד עכשיו.
הספר מופק היטב ומלווה בעשרות תמונות משל מדובר היה במקרה אמיתי ומתועד. תמונות רבות של ילדים והתחושה היא של התבוננות באלבום המלווה את הסיפור. גם המעבר בין הפרקים מלווה בנייר משובח ומעוטר. להוריד את הכובע ולא להגזים מעבר לכך.
אני שונא ספרים כאלה. המתח מסוג ג', צרוף השואה מקומם אותי (ולא שאני נגד ספרי שואה מכובדים וראויים), הנוסחתיות הבלתי מתפשרת מביאה אותי לחשוב שכבר הייתי בסרט הזה, אופס, בספר הזה. ואין מי שיזהיר.
אז הנה אני מזהיר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה