זהו ספר אווירה. אני לא אוהב ספרי אווירה. אוהב ספרים שיש
בהם סיפור, סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול, סיפור אנושי קטן המעורב בארוע
היסטורי גדול. האם בספר שלפנינו יש משהו בכל זאת?
קלודל התפרסם בעיקר בספרו הדו"ח של ברודק, ספר שתחילתו
מעורפלת וסופו שמכה בבטן. גם כאן בוחר קלודל באווירה של ישוב קטן, כזה שמאחורי
גבעותיו שומעים את הדי המלחמה, המלחמה העולמית הגדולה. דרך הישוב עוברים אלפי
חיילים אל החזית הבוצית, חלקם לא חוזרים יותר וחלקם חוזרים כעיסת אדם אל בתי
החולים המצויים בישוב הקטן.
מה שמתחיל את הסיפור אינו דווקא עניין המלחמה, כמו עניין
ילדה קטנה ויפה, בתו של אחד מבעלי בתי האכילה בעיר, המוצאת את מותה בחניקה. כדי
לחקור את המוות קוראים לשופט, מיירק, המגיע לחקירה ותוך כדי רישום הפרטים מזמין
כמה ביצים משום שהוא רעב והחלמון נותר על שפמו בתום האכילה. הילדה החנוקה נמצאת לא
רחוק משער המוביל ל"ארמון" של דסטינה, התובע של הישוב, שכל נאשם רועד
מפניו ובסוף חוטף ממנו. המספר הוא השוטר הנמצא ברקע המאורעות ולמרות הכל אין זה
ספר מתח וגם הרוצח לא ממש מתגלה, וזו גם לא מטרת העלילה.
המטרה היא הנפשות האפורות, אלה הנמצאות בכל ישוב קטן כגדול,
אם כי בקטנים יותר כולם מכירים את כולם ויודעים למה לצפות. מאוחר יותר יש מוות
נוסף ואף עוד שניים, אבל נרצחת יש באמת ילדה קטנה אחת, בלתי חשובה.
קלודל יודע לכתוב, אבל לטעמי הוא באמת סופר של ספר חזק אחד,
הספר הכי מפורסם שלו. הנפשות האפורות מכיל סצנות חזקות, לרוב כתובות בצורה מושכת,
אבל הספר לא באמת מוביל לשום מקום וכשמבינים זאת בשלב מוקדם, מצפים לכתיבה עזה
ומכה ומקבלים רק הד לציפיה זו. אם "הנכדה של מר לין" קלוש ממש, הנפשות
האפורות אך מעט טוב ומתקרב לסגנון שעשה את הדו"ח של ברודק לספר חזק. מכאן,
שההמלצה פושרת למדי. אין באמת טעם רב אם הרגלי האכילה הגרוטסקיים של השופט או
ריקנות חייו של התובע, המתוארים בכישרון, לא מגיעים לאיזשהו קרשנדו. והם לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה