ערבה בוכיה/ישראל זמיר - לוותר

ישראל זינגר הוא בנו יחידו של יצחק בשביס זינגר. בעיסוקו הוא מתרגם ועיתונאי ולמרבה הפלא שני עיסוקיו אלה גרמו להוצאת ספר שטוב אילו לא יצא. בגלל שהוא גם בנו של, טוב היה במיוחד אילו לא יצא.
בספר 20 סיפורים שניתן לכנותם לרוב מעשיות חביבות. אודה ולא אבוש כי סיפורים קצרים אינם חביבים עלי, בטח לא אם יש 20 כאלה בספר אחד. בצד הטכני אפשר לציין כמה בעיות:
גופן גדול מאוד, שאולי נוח לאלה המסרבים לשפר את איכות חייהם ולרכוש משקפי ראיה. בצד השלילי ניתן לציין את הזלזול בקוראים המקבלים לכאורה ספר שבו מסתתר למעשה ספרון דקיק. אני כבר לא מדבר על המחיר. אם לא די בכך, הכתוב אינו מגיע לסופו הטבעי של העמוד וחסרה עוד רצועה כתובה של סנטימטר וקצת. מעליב.
שגיאות כתיב ועריכה כמו בין לילה, סנשו פנשו, מרכאות המשתנות ממרכאות השייכות לגופן עברי ופתאום מרכאות השייכות ל(אין) גופן לטיני.
בצד הספרותי ניתן לומר רק שאין צד כזה. הסיפורים החביבים לוקים בחוסר בגרות, נטולי פואנטה ממשית ולרוב אף אינם מכילים פוטנציאל להגדלה לנובלה או לספר העומד בפני עצמו. זה מצער בעיקר משום שסיפורים קצרים צריכים לתת ערך מוסף לקוצר יריעתם, וזה אינו המצב כאן. זה קורה לרוב לעיתונאים היכולים להביא סיפור גדול בכמה פסקאות או בעמוד או שניים בודדים בעיתון, אבל מתקשים להגדיל רעיון לכדי מסה ספרותית ראויה לשמה. כאן זה בדיוק המצב ואילו לא היה זה בנו של, ספק אם היתה הצדקה לפרסם ספר זה. לפעמים מישהו צריך להחליט החלטות קשות בהוצאה לאור. מצב שני, אולי אפשר לעשות קופה קטנה מעוד שם מפורסם.
ומה בכל זאת יש בסיפורים, למי שסקרן? יש בהם כל מיני סיפורי קיבוצים כמו זה של אחד המבקר בקיבוץ אחר וזוכה לראות ספינת מעפילים מורידה מעפילים. כשהוא מספר את הסיפור לילדים בחברת הילדים בקיבוצו הסיפור חוזר אליו כבומרנג של לעג ושנינה כשהילדים גדלים. סיפור אחר עוסק בטייסי מטוס הערבה, שלישי בסיפורו של עיתונאי היורד לערבה לכתוב על משוגעים המפריחים את השממה ורביעי על מיליונר אמריקאי המגיע לישראל להבריא ומרוב הבראה הוא גוסס עד שהוא מחליט לחזור לויסקי, לעשיה ולבשר האדום, וכך להבריא.
שורה תחתונה, לוותר.