בייקר היא עיירה במערב התיכון של ארה"ב, היכן ששני
דברים הרסניים שולטים באנשים הגרים שם ומובילים אותם לשנאה עיוורת אחד לשני:
התנ"ך – גורם רב עוצמה לשנאה, ואלכוהול. שניהם וכל אחד לחוד עוד לא עשה טוב
לאיש.
ג'ון קלטנברונר הוא בנו של פורד קלטנברונר. לעובדה זו אין
חשיבות יתרה. האב היה שני בסולם ההיררכיה לבעל מכרות עשיר. תאונת פיצוץ מסתורית
הביאה למותו והחקירה מעולם לא העלתה דבר. הבן נולד לאחר מות האב, נותר לגור עם האם
בחווה ההולכת ומוזנחת.
יום אחד החליט ג'ון הילד הצעיר לשקם את החווה. איכשהו
בתחושה פנימית הוא ידע שהוא לא ישיג דבר בלימודי בית הספר, לא תחושה יוצאת דופן
מאחר ובית הספר מעניק לעיתים רחוקות ערך מוסף באמת. אבל מדובר בילד בן 10 המרגיש
שיש לו מה לעשות יותר בחווה מאשר בבית הספר, שם הוא יושב ובוהה ולא מתחבר לשום
ילד. אז הוא באמת קם ועושה. עד מהרה החצר משנה פניה, הטרקטור קם לתחיה לאחר שיקום
ותחזוקה קיצוניים, תרנגולות מטילות נקנות, גם כבשים ויונים. גן ירק נשתל, הביצים
נמכרות עד מהרה, כך גם בשר התרנגולות המתרבות ואף צמרן של הכבשים נמכר היטב. עסק
קטן קם לו תחת עיניה הלא מאמינות של האם, שבעצמה כמעט ואינה תורמת דבר.
ג'ון הצעיר מעדיף לבלות יותר ויותר בחווה בעבודה קשה, אבל
מנהל בית הספר מעדיף לשלוח שוטרים לקחתו לבית הספר. האם לצד בית הספר, בית הספר
לצד האופל. למרות הכל, החווה משגשגת ומשתכללת, הילד הצעיר הוא אוצר בלום של ידע
הנוגע לכבשים, לירקות ותרנגולות. כל זאת עד שיום אחד בוגד בו מזלו וכל עמלו של
הילד המבריק הזה פשוט נשטף בטורנדו מחריד. זה מתחיל במותה המסתורי של הכבשה איזבל,
החזקה בכבשים, ממשיך בטורנדו ומגיע לשיא מצמרר במחלת האם, מחלה מסתורית המביאה
לאובדן החווה.
מחיות החווה נותר מעט, אם בכלל, האם נלקחת לבית החולים
ונופלת לטרף מהיר לנציגות האל עלי אדמות – הנשים המתודיסטיות בכלל ומעליהן הורטנס
המתודיסטית בפרט, המוודאת שאכן כל חולה יתרום את רכושו ל"כנסיה", שעשתה
הכל למענו על ערש דווי. ג'ון מביט בעיניים רושפות באותן נשים נוראיות ובהורטנס,
המשכנעות את אמו לוותר על החווה בתמורה לטיפול ותרופות. מפה לשם זה מביא את הנער
בן ה-15 למעצר ומאסר לאחר האשמה בירי בשוטרים.
השליש הראשון של הספר אמנם נגמר בטורנדו, אבל מתאפיין
בהוריקן. לא משנה ההבדל בין הסופות, משנה התחושה של הקורא, הנותר חסר נשימה לנוכח
ההמצאה האנושית, היכולת ליצור כמעט הכל מכלום וזאת בסיוע ילד בן 10 המקדיש שליש
מחייו ליצירה רבת הוד, עד לנפילה הגדולה בגיל 15. אז נכנס לתמונה יצר ההרס האנושי,
זה הבא בדמות נציג האל עלי אדמות, מאותם נציגים חמדניים, שולחי ידיים רעבתניות לחלשים
ביותר – נשים חולות וילדים חסרי ישע, ומותירים אחריהם צער, יגון וכאב.
תיקון הרי צריך.
שני השלישים הנותרים של הספר נופלים רובם לשיממון,
לחזרתיות, לניסיון לתפוש את גדולת האדם בקרניו. זה ממש לא מסתייע. אם השליש הראשון
היה ממש מרומם נפש, השאר פשוט מיותר. כל הזמן מחכים שיגיע הפיצוץ הגדול, הרי
מקבלים רמזים דקים כפיל שהנה יקום לו עוף החול מהמדורה המעשנת ובסוף, מה בסוף,
כלום.
מה כן?
ג'ון קלטנברונר משתחרר מהכלא לאחר 3 שנים של שרות על ספינת
מסחר בנהר בתנאי שימצא עבודה ויבקר אצל קצין בריאות נפש מסוים. התנאי האחרון מתברר
כתנאי שאין לעמוד בו: ג'ון מוצא עצמו מול פסיכולוג צעיר ונידף ברוח, כזה האמור
לשקם אותו, כשלאחר שיחה קצרה וסתמית הוא מבקש ממנו לחתום על מסמכים. לפתע קולטת
עינו של ג'ון את המילה הורטנס, זו האמורה שוב להיות אחראית על שיקומו, חבית אבק
שריפה קטנה מתפוצצת והוא מודיע שתחת שום תנאי שבעולם לא יקום ולא יהיה. הצעיר
נבהל, האסיר על תנאי מסתלק וחוזר עם עוגה עד מהרה להשכין שלום. הרי זה יעלה לו
בדמים. אלא שפגישה נוספת אין וכל תיקו על כל מסמכיו נעלם.
כדי לא לייגע אתכם יתר על המידה ארמוז מה היה התיקון: ג'ון
מצא עצמו עובד כזבלן. כן, זה התלוי ממשאית ומניף שקיות אשפה פנימה. מילא שזה לא
עיסוק ממש ריחני, אבל יחס התושבים בבייקר מסריח ממש. ג'ון גורם לפריצת שביתה,
ערמות האשפה נערמות ומכאן, וזה נמשך שבועות, כל הסחי האנושי פורץ ועולה על גדותיו
בבייקר החסודה.
אם נדמה לכם שזה מסופר בכישרון גדול ומגיעים לקרשנדו הסופי
המובטח, משהו שיותיר אתכם פעורי פה, עתוקי נשימה ומפלבלים בעיניים, תמשיכו לדמיין.
מצד שני, אם אתם ממש חייבים לקרוא, תקראו. אני לא ממש ממש ממליץ. החלק הראשון
שווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה