זהו ספרו הראשון של רונן דוד ועד כמה הוא יודע לספר סיפור
או שהוא סופר במלוא מובן המילה, ימים יגידו. לספר סיפור הוא כבר יודע.
הסיפור הוא סיפור אישי כואב, סיפור של פסיכוזה התוקפת אדם
בחייו הצעירים, בתחילת דרכו כבעל, כמהנדס, כמ"פ בצבא. הספר משמש, תחושה שלי,
כאחת ההתמודדויות של המחבר עם הסיפור הזה של שיגעון הנופל משום מקום, מערער כל מה
שהיה מוכר עד עתה ויוצר מערכת חוקים חדשה לחיות לפיה.
רונן מביא לפנינו סיפור דוהר על בחור צעיר המבקש להתקבל
לקורס יוקרתי, שיוביל לתפקיד נחשק ושליחות לחו"ל, הוא ורעייתו. אלא שכשלון
בקורס מביאים אותו דווקא ללימודים ונטישת החלום הזה. רונן ורעייתו מחליטים לפנות
כל אחד לקריירה שלו, לבנות יחדיו בית, בית שהוא גם מבנה וגם משפחה.
מילואים, חוויה ישראלית נפוצה, שולחים את רונן השריונאי
לשירות בחוצה שומרון, בתקופה רגישה של שיחות בין אהוד ברק, כראש ממשלה, לערפאת
ובנוכחות קלינטון בארה"ב. כל עיני האומה נשואות לשיחות אלה וכל זה מתרחש
בתקופה של מתיחות ותקווה. רונן נמצא בצומת, תרתי משמע, מסוכן. ההתפתחויות יכולות
להיות לכאן או לכאן ובעוצמה רבה. אלא שבצורה מוזרה ביותר, ההתפתחות הסוערת ביותר
היא דווקא התפתחות נפשית, תחושה של סופעולם, של מלחמת עולם שלישית ושואה שנייה.
רונן מתחיל בשרשרת טלפונים לחיילים בחופשה ואף את רעייתו הוא מזמן לאתר המילואים
שלו.
אנו עדים בהמשך לאשפוז, להתמודדות, ליציאה מבית החולים
הפסיכיאטרי ולהתפתחויות שבאו בעקבות כך.
הסיפור מסופר ללא תאורים מיותרים נרגשים, ללא היסטריה וללא
בשר מיותר. כאן הקורא דווקא נותר וחצי תאוותו בידו. התחושה היא, שרונן מיהר לסיים
את הספר כי צריך, כי יש עוד אנשים הנופלים לצרה זו ויש לתת להם ולקרוביהם תמיכה עם
עדות מדרגה ראשונה. אבל האם זה ספר של ממש? כן ולא. הסיפור ברור, התאור של אורי
הדובר מביא לפנינו סיפור של בחור צעיר שהוא חייל טוב הפועל לפי ספר הפקודות, לאחר
מכן סטודנט טוב הבוחר ללמוד הנדסה, מקצוע שיש לו חוקים ברורים. הכל ברור בחייו של
רונן/אורי, עד שיום אחד הכל נסדק, מתפרק ברעש גדול, בעיקר על רקע חיים מסודרים
ועתיד ברור.
דווקא בגלל שהסיפור אישי, דווקא כאן קיים הצורך להרחיב את
הפרקים הנוגעים להתקף, לאשפוז, לפגיעה מסלול החיים הנבחר. האם רונן בחר לצמצם
חוויה לא נעימה? האם בחר לא להרחיב אי-נעימות גדולה? האם קשה לתאר פסיכוזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה