תמרה, חוקרת זיהוי פלילי ישראלית, פיתחה יחד עם פרופסור
ידוע שם בארה"ב שיטה ייחודית לזיהוי טביעת אצבעות באמצעים שלפני כן לא היו
אפשריים.
תמרה היא גם צעירה גרושה, אם לילד, עולה מברית המועצות
לשעבר. בהווה היא נשלחת לרוסיה לזהות טביעת אצבע של בכיר המואשם ברצח אשתו.
לכאורה, סיפור פשוט. אלא שהסיפור הפשוט הזה הופך לסיפורה האישי כששניים מהבכירים,
זה המאשים ברצח וזה המואשם, שניהם קרובי משפחה ושניהם קרובי משפחתה של תמרה.
טביעת האצבע אכן מתגלה, אבל הספר אינו ספר מתח ובא יתר
לגלות סיפור משפחתי סבוך. מכאן עולה שאלה חשובה, שהרי בספר עסקינן, האם רינת
קליין, שזה ספר הביכורים שלה, כבר בשלה להגיש לקורא ספר. התשובה היא קצת כן והרבה
לא.
רינת קליין טוותה סיפור, וזה לגמרי לא עניין של מה בכך. קל
מאוד לבקר מצדו של הקורא, שלרוב לא כתב פיסקה קוהרנטית אחת בחייו, אבל לבקר הוא
יודע. בכל זאת, בספרה של קליין כל התחלואים המוכרים: הקדמה ארוכה, דמויות רבות מדי
(עניין אופייני ומתיש בספרות הרוסית), תפרים גסים וסיום קלוש.
חביבים עלי ספרים המערבים את האדם הקטן עם הארוע (הלאומי,
לרוב) הגדול. כאן היה חיבור בין שיטה פורנזית (חיבור בין מדע לארוע פלילי-משפטי)
ייחודית ודי קטנה עם עבר מהילדות, קשה לכאורה, אבל עבר שלא ברור איך קפץ לעתיד ומה
משמעו.
בספר רק 230 עמודים ולכן אי אפשר לבוא בדרישה לקיצור משום
שאז באמת לא יוותר כמעט דבר. גם לעורכת דורית זילברמן אפשר לבוא באי-אילו טענות
הנוגעות לטעויות מביכות.
כדי לסכם ספר לא ארוך, אפשר לומר שלרינת קליין בהחלט יכול
להיות עתיד של סופרת אם תקפיד על עלילה הדוקה יותר ועריכה מתאימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה