אי-שם בדרום ארה"ב, בגבול מקסיקו,
גרים אנשים לא חשובים, בבתים אפרוריים ומאובקים, המשתמשים בכלי אכילה
סדוקים ונוסעים בטנדרים קולניים במסוגלים לכל שטח.
על גבול מקסיקו יש מבריחים. לפעמים האנשים מבריחים את עצמם מהעוני אל האושר והעושר האמריקאי ולפעמים מעבירים קצת סמים לילדים המפונקים הגרים בחלום האמריקאי.
עסקת סמים אחת כזו משתבשת, אנשים מתים ו-2.4 מיליון דולר נמצאים ע"י לואלין מוס, שכלל לא ברור מה עשה בסביבה. מוס הוא בחור ממוצע כל-אמריקאי, בוגר מלחמת וייטנאם מהיחידה המיוחדת, איך לא. הוא מוצא את הכסף וזה נגמר בדם ולא רק הדם שלו. מילא שמוס מצא את הכסף, אבל הפסיכופאת צ´יגר רוצה אף הוא את הכסף וגם משיג אותו תוך שהוא עצמו נעלם.
בין לבין יש עוד גופות, שוטר שמצפה לימים טובים יותר ועלילת מתח שיש לה פוטנציאל מסוים, אבל נופלת לכל קלישאה אפשרית בז´אנר. האם זה משום שמקארתי צפה ביותר מדי סדרות מתח דרומיות סוג ג´ או שמא כתב אותן בעצמו כתסריטאי?
הספר בנוי כסיפור המצוי רובו במוטלים מוזנחים, בכבישים ארוכים ואינסופיים, בצבעי מדבר, בניב דרומי המעורב במילים ספרדיות. הדיאלוגים ירודים ברמתם, אולי הרמה המקובלת אי-שם בדרום, אבל בספרות מצפים למעט פחות ריאליזם וטיפה יותר אליטיזם.
אם יש מישהו הרואה משהו סימבולי בספר הזה, הוא רואה מהרהורי לבו בלבד. אני רואה בעיקר צורך להמליץ לקורא להמנע מספר רב גופות, רב דם, רב כלום זה. אין בספר לא חן, לא תחכום וזה שכתב על גב הספר שמקארתי הוא לא פחות מגדול הסופרים (האמריקאים) החיים, לבטח לגם כוסית טקילה אחת יותר מדי.
להמנע בכל מחיר.
על גבול מקסיקו יש מבריחים. לפעמים האנשים מבריחים את עצמם מהעוני אל האושר והעושר האמריקאי ולפעמים מעבירים קצת סמים לילדים המפונקים הגרים בחלום האמריקאי.
עסקת סמים אחת כזו משתבשת, אנשים מתים ו-2.4 מיליון דולר נמצאים ע"י לואלין מוס, שכלל לא ברור מה עשה בסביבה. מוס הוא בחור ממוצע כל-אמריקאי, בוגר מלחמת וייטנאם מהיחידה המיוחדת, איך לא. הוא מוצא את הכסף וזה נגמר בדם ולא רק הדם שלו. מילא שמוס מצא את הכסף, אבל הפסיכופאת צ´יגר רוצה אף הוא את הכסף וגם משיג אותו תוך שהוא עצמו נעלם.
בין לבין יש עוד גופות, שוטר שמצפה לימים טובים יותר ועלילת מתח שיש לה פוטנציאל מסוים, אבל נופלת לכל קלישאה אפשרית בז´אנר. האם זה משום שמקארתי צפה ביותר מדי סדרות מתח דרומיות סוג ג´ או שמא כתב אותן בעצמו כתסריטאי?
הספר בנוי כסיפור המצוי רובו במוטלים מוזנחים, בכבישים ארוכים ואינסופיים, בצבעי מדבר, בניב דרומי המעורב במילים ספרדיות. הדיאלוגים ירודים ברמתם, אולי הרמה המקובלת אי-שם בדרום, אבל בספרות מצפים למעט פחות ריאליזם וטיפה יותר אליטיזם.
אם יש מישהו הרואה משהו סימבולי בספר הזה, הוא רואה מהרהורי לבו בלבד. אני רואה בעיקר צורך להמליץ לקורא להמנע מספר רב גופות, רב דם, רב כלום זה. אין בספר לא חן, לא תחכום וזה שכתב על גב הספר שמקארתי הוא לא פחות מגדול הסופרים (האמריקאים) החיים, לבטח לגם כוסית טקילה אחת יותר מדי.
להמנע בכל מחיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה