הנושא מפוצץ, הביצוע קלוש. אמרתי את זה ועכשיו צריך להסביר.
אם חד הורית ובנה, פין, גרים יחד בנורווגיה בשיכון פועלים.
הוא תלמיד כבן עשר והיא מוכרת בחנות נעליים. אבל יום אחד מתחשק לשים טפטים, משהו
שייתן נופך יוקרתי יותר לדירה. אבל מי יממן את הטפטים?
כדי לממן צריך להשכיר חדר. מפרסמים מודעה בעיתון ומתחילים
להגיע אנשים, לא רבים. אחת מהן טוענת שהיא ספרית, אבל מתברר שזה לא נכון, אבל מה
שכן נכון זה שיש לה בת מחוץ לנישואין והאב הוא בעלה המנוח של המשכירה, אמו של פין,
כותב הספר והמספר בגוף ראשון. השכרה לא תהיה כאן, העברת הילדה מאם לאם כן.
אז מה באמת קורה כשמתברר שיש לך אחות ואתה דווקא לא מתאמץ
להכחיש את קיומה, מבחין ראשון ויחיד מרבים שהיא לא סתם סתומה קטנה, מגן עליה
בחירוף נפש וכך הלאה? זה כמובן נגמר בדמעות. לאורך כל הספר צריך להתמודד עם הממד
הבעייתי של אם (ביולוגית) שלא מסוגלת לגדל את הילדה, עם ילדה שבתחילה לוקחת תרופות
ולא ברור למה, עם המספר הנקשר לילדה ועם דייר משנה שנקשר למשפחה אצלה הוא מתגורר.
והדמעות? טוב, אלו דמעות על חלב שנשפך, על החמצה, על נוקשות של שלטונות שתמיד
רוצים רק טוב (ונגמר עקום), עם בית ספר שלא סופר ממטר את לקוחותיו.
אז מה רע? אולי אצל סופר אחר זה היה סיפור סוחט דמעות ויכול
להיות שיש קוראים שדווקא יבינו את הסיפור המאופק, שתמיד מגלה עוד נדבך,
נדבכונצ'יק, ורק בעשרת העמודים האחרונים מגיע האגרוף, מה אגרוף, כולה חבטה קלילה
ובלתי מזיקה.
הספר כתוב היטב, לא מאריך בתאורים מיותרים, מגלה ארץ קפואה,
אבל חיים מסודרים עם סקי בחורף וחופשות גם אצל אחרון הפועלים בקיץ, אי שם בשנות
ה-60 של המאה הקודמת. ולמרות הכל העסק לא ממש עובד. בעידן בו מיטיבי קרוא קוראים
עשרות ומאות ספרים חזקים ומשובחים, הספר הזה הוא ממש ספר טיסה קלוש, אם כי חביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה