הספר תורגם פעמים אחדות לעברית והפעם זה בתרגומה היפה של
ליה נירגד בהוצאת קלסיקה של ידיעות.
ויילד פרסם את הספר כסיפור בהמשכים בעיתון אותו ערך - עולם
האשה. הפורמט הזה היה די חדשני ורק מאוחר יותר יצאו ההמשכים כספר ומיד משכו את אש
המבקרים, שלא חסכו שום תחמושת לטבוח בספר. אני יכול בהחלט להבין אותם.
קשה לדבר על הספר בלי לגלות על מה הספר מדבר ובכך להרוס
אולי את ההנאה לקורא פוטנציאלי. אבל מאחר והספר מפורסם, אומר רק שהנושא המרכזי
בספר עוסק בעלם חמודות שתמונתו, הדומה לו כשתי טיפות מים, נמסרת לו למשמרת ומתחילה
די מהר להשתנות. המראה משתנה כמובן לרעה ואילו עלם החמודות נשאר, אפעס, עלם
חמודות.
3 דמויות עיקריות בספר: דוריאן גריי, הלורד הנרי ווטון
והצייר באזיל הולוורד. הצייר והלורד ידידים הם ובהזדמנות מסויימת מציג הצייר בפני
הלורד את הדוגמן שלו תוך כדי שהוא מזיל ריר בגלוי. ואכן, מדובר ביפיוף כבן 20, זה
המדגמן ארוכות בפני הצייר המהופנט. מובן שגם הלורד הנכבד נופל שבי בקסמו של דוריאן
וממהר לאמץ אותו. מנהג האימוץ היה מקובל בחצרות של בעלי הממון והתארים למיניהם.
לרוב היה מקובל לאמץ אמנים כציירים ומוזיקאים, שאחרת היו מגיעים אל עברי פי פחת.
מה רע במוזיקאי חצר או צייר חצר? אבל כאן היתה התבטלות מוחלטת בפני יופי מסנוור
כשהאחד לורד והשני נער.
במהלך ה"אימוץ" הם מרבים להיפגש, הלורד נוהג בנער
חיבה יתרה, מרבה לקרוא לו (בתרגום חופשי ומודרני) מאמי לי, מתוק שלי, יפיוף שלי,
מחמל נפשי, יא עיני יא רוחי וכך הלאה וכך הלאה. ה"נער" מבין מהר מאוד
שהנה מזדמנת לה בִּיצה וממהר להפוך לנרקיס. באותם ימים היפים והאמיצים לא ממש עבדו
(ואם נשנה את סדר המילים נקבל כך: ממש לא עבדו), קמו מאוחר, התלבשו בהידור, טרחו
אחר ההידור הבא, הארוחה הבאה, המועדון הבא, החברה הבאה והעונג הבא. אם נצרף לדקדנס
הזה גם יופי מסנוור, ההתבטלות של הנשים מובנת, ההתחברות ההמונית לצד ההומוסקסואלי
קצת פחות מובנת, אבל מתרחשת בסיטונות. אין מי שעומד בפני היופי הבלתי נלאה הזה,
ולמרבה הפלא, גם דוריאן גריי נופל בשבי יופיו הוא. רק הומוסקסואל כמו ויילד היה
יכול להתפרע כך, להעמיד דמות נשגבת במרכז, להקיפה בגברים מטיפי ריר, בחברה משועממת
וליצור סיפור בלתי מתקבל על הדעת כמו זה.
דוריאן עצמו אינו נוהה אחר החברה הגברית, אלא אם זו מפנקת
אותו, משלמת את חשבונותיו ומעשירה אותו עד כדי כך שהוא יכול ליצור לעצמו סביבת
מגורים מהממת, להרבות בהזמנת חברים נחשבים לארוחה, להגזים בקישוטים וזוהר. אבל
אחרי ששיבחו בהגזמה את העיסה בפני הנחתום, שתן מסוים עלה לראש מסוים. בדיוק באותו
זמן דוריאן מתאהב בשחקנית עלומה, מביא אליה את חבריו להצגה, אבל היא מבכרת לשחק רע
באותו ערב כדי לא להתקע כל חייה בתיאטרון ולהפוך לבת זוגו של גריי. הלה מתאכזב
מגישתה, עוזב אותה לאנחות והיא, מצידה, עוזבת את החיים. בבית מגלה דוריאן גריי איך
פניו השתנו והפכו למרושעים בעקבות העזיבה של אהובתו והתאבדותה.
ההלם שהלם בגריי גרם להחבאת התמונה. זה הופך לסודו הגדול עד
שאפילו הצייר לא זכאי לראות את התמונה שוב וזו מוחבאת מאחורי סורג ובריח.
הספר עמוס באמירות העוסקות בחיים, בבני אדם, בהתנהגות זו או
אחרות ובקיצור, בהשכלה האנושית שהלורד הנרי מבקש להשכיל את גריי הצעיר. כל הנאומים
הללו מייגעים לגמרי, הקורא מרגיש שאלה דבריו של ויילד המנסה לשנות ולייפות את
העולם, ולהאדיר את היופי הגברי בעולם. כל המתרחש בספר מ"מאמי שלי" ועד
"מתוק שלי" עבור ב"משוש חיי" גרמו אמנם להרמת גבה אי שם בשלהי
המאה ה-19, ולא שחסרו חובבי גברים באנגליה הלכאורה פוריטנית, אבל היום הספר היה
נשכח מיד בצאתו. גם חפירות אינסופיות, גם בוטות הומוסקסואלית אינסופית לזמנה וגם
חוסר עניין במתרחש זה כבר מעל ומעבר.
אבל אז מגיעים לעמוד 170, 18 שנים חלפו וגריי נראה בדיוק
כמו ביום בו צוירה תמונתו. אנו שבים ופוגשים אותו בנקודה בו הצייר מנסה להפגש עמו
ולהוכיחו על שובל השמועות העוקב אחריו ומכתים את דמותו. גריי מסרב להאזין משום
שהוא הרי יודע את האמת על נפשו המושחתת. אחרי שנים בהן התאהב בדמותו הבלתי משתנה,
בצעירותו ונעוריו היפים, חייו נעשו מאוסים לפתע. רק חבר אחד נותר לצדו וזה הטרחן
הבלתי נלאה, הלורד הנרי ווטון.
הסיום מכוער וכמעט צפוי. התמונה היא לכאורה הבעיה.
הדמויות בספר אינן מגיעות לידי מיצוי אמיתי. הצייר יוצא
מהתמונה, תרתי משמע, די מהר וחוזר רק כדי לסיים באופן טראגי. הלורד ממשיך לחפור
ולהטריח את כל הסובבים אותו באמירות שנונות אינסופיות, ולהתוות את דרכו של ידידו
הצעיר גריי. דוריאן גריי מצדו, הדמות האפלה האמיתית בספר, אינו נפרש לפנינו ואנחנו
לא באמת יודעים מה עובר בנבכי נשמתו הנפתלת והמושחתת.
ויילד רצה להוכיח לנו עד מה זה רע להיות צעיר, בריא ורענן
לנצח? הדרך לשם בהחלט לא היתה סוגה בשושנים, אפילו לא מעט קוצים נצפו ואף סלעים
חדים ניגפו את צעדינו בהתקדמותנו בספר.
ספר טרחני ולגמרי לא מומלץ. קלאסיקה עבשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה