שתי נשים/אלברטו מוראביה - המלצה

 

ספריו של מורביה מוערכים בעיני. הוא כותב ללא שומנים מיותרים, ספריו אינם עבי כרס, ישר ולעניין.

ספר זה לא שונה במהותו מספריו האחרים. הפעם בחר לספר לנו על התמודדות האיטלקים עם מוראות מלחמת העולם השניה דרך עיניה של צ'זירה, אשה בשנות השלושים לחייה, אם לבת מתבגרת. אב המשפחה המבוגר הלך לעולמו והותיר את צ'זירה החנוונית המוכשרת ברומא המופגזת. הצפירות שיגעו את האם והבת, והן בחרו להתרחק מרומא. האם לקחה סכום כסף נכבד, אותו צברה בחנותה המתרוקנת, ועם סכום זה ארזה מה שיכלה וברחה להרים המקיפים את רומא, לכפר ממנו הגיעה ובו נולדה, אלא שלא היה בו איש. היא מצאה מכר, שבעזרת כספה הסכים להלינה בכפר סמוך ורחוק יותר. המקום הוא אך מבנה מגורים חקלאי בעיקרו, פרימיטיבי ודל, אופייני למקום.

שם מתחילים חייה השניים, חיים בין אנשים המסוגלים לדבר רק על ה"מצב", אין דבר לדבר עליו פרט למזג האוויר, המטוסים החולפים, ההפגזות והתקווה לבואם של האנגלים. כל היום רק לשבת בחדרן נטול החלונות, הדלת פתוחה לאור והגשם בחורף לא חדל לרגע. החיים מייאשים, מתוכם רק מיקלה, שכנם הצעיר והמשכיל, יודע על מה הוא מדבר ומוכן להתווכח עם מי שרק ירצה.

לדאבון כולם במקום, האויב מבחינתם כפול – הפשיסטים והנאצים. הם, האיטלקים, סובלים מבני ארצם שלהם, הצעירים צריכים כל הזמן להסתתר מפני גיוס אפשרי, המגוון במזון מועט, האפשרות לחיות חיי משק שלווים באיום מתמיד.

צ'זירה חולמת להחזיר את בתה לרומא, לחזור לביתה ולחנות שלה. כעת חורף של תחילת 45'. הנאצים שחצנים וסבורים שנשק פלא שלהם יטה את הכף, בשמים חולפים כל הזמן מטוסיהם היפים של האנגלים ומוכיחים בינתיים מי מאיים באמת.

אלא שכל התקוות בדבר בואם של הבריטים ובעקבותיהם האמריקאים, הרי אלא אכן מתממשים עם לא מעט פיתולים בדרך אל קץ המלחמה והאושר. אושר?

פיליפו, מי שהיטיב עם צ'זירה ורוזטה, שיכן אותן במשקו, וצ'זירה נחשפים כל אחד למוות מסוים החל על ילדיהם. הספר די מונוטוני עד לחמישים העמודים האחרונים. אז חל סחרור שלוקח את מיקלה המשכיל והאהוב על צ'זירה ורוזטה, לאחר מכן הסחרור חל על רוזטה. מכווץ קרביים.

במלחמה כמו במלחמה, לא סתם מתים. לפעמים נשארים חיים פיזית.

מורביה, בדקויות עדינות, במשיכות מכחול פסטליות, מנסה לצבוע ימים דומים אחד לשני, ייאוש מונוטוני, התרגשויות מאולצות. כשהמכה מכה, והיא עושה זאת פעמיים, כאמור, נדמה פתאום שהמלחמה היא אך תירוץ לרוע שבאדם, רוע מטופש, שגרתי, חסר מחשבה.

מסע בסין האדומה/אלברטו מורביה - המלצה חמה

 

אלברטו מורביה הוא אחד הכותבים היותר מוערכים עלי. כתיבתו האינטליגנטית נטולת השומנים המיותרים חביבה עלי. הוא מסופריה האיטלקיים הספורים המוכרים לי ומאותם אני קורא בכל הזדמנות.

ב-1968 הזדמן לו לבקר בסין עם רעייתו, כשנתיים לאחר תחילת מהפכת התרבות, שלפחות בתחילתה היתה נטולת שפיכות דברים והדברים נעשו בשכנוע ע"י משמרות המהפכה האדומים.

מורביה התרשם עמוקות מביקורו, שכלל גם טעימה מהונג קונג וקוריאה. הוא כתב בפליאה כיצד מדינה איבדה את כל מעמדותיה והפכה בן לילה כמעט למדינה שבה כולם, אבל כולם, עניים באותה מידה. כולם בה מקבלים את מה שנחוץ ולא מה שרוצים וכך הפכו אדישים לצריכה ובאותה מידה הפכו אדישים לעולם החיצוני, משום ששוב לא יכלו להתעניין או לקרוא על אותו עולם. הספרים הושמדו וכל התרבות הפכה לתרבות מקומית בלבד. הסגירות הזו מאפיינת את סין בגלים, חלק מהפילוסופיה של החומה הגדולה.

מי הגה את מהפכת התרבות? הלא הוא מאו טסה טונג, "שבקריירה הארוכה שלו היה הכל ועשה הכל: פוליטיקאי, תועמלן, מנהיג צבאי, מחוקק, פילוסוף, משורר, מתכנן כלכלי וכן הלאה... באת ובעונה אחת הוא היה הלנין, הטרוצקי והסטלין של סין" (עמוד 38).

"מהי מטרתה הסופית של מהפכת התרבות? מטרתה להביא את סין האיכרית – שמבחינה אנושית היא שלמה, מאוחדת, תמימה ובתולית – לידי כך שתבצע את הקפיצה הגדולה מחברת איכרים ובעלי-מלאכה לחברה טכנולוגית – בלי לעבור את השלב הזעיר-בורגני בקומוניזם..." (עמוד 83).

מהפיכת התרבות נמשכה כעשור, מ-1966-1976. לחשוב שהיום (פברואר 2019) זו אחת המדינות העשירות ביותר בעולם, מהטכנולוגיות ביותר, בעלת רשת רכבות סופר מהירות, מדינה הקונה חברות שלמות, נמלי ים וכד'. מדינה שבה אזרחיה שיש להם הכל, ויתרו על דמוקרטיה ומנהיג המתחלף לעיתים בבחירות.

ונחזור רגע לספר. מובן שלרגע לא עזבו את מורביה לבד. ליוו אותו לחומה הגדולה, הוא אכל ברווז פקיני במסעדה היחידה בפקין. הערב היה טעים להפליא, כמו גם הזוי ככל המסע. שרידי התרבות היו קומוניסטיים-סובייטיים, ביקור בביתו של אדם לדוגמה הניב כירת גז שממש עובדת.

הונג קונג היוותה הצצה מסנוורת אל עולם זוהר ועשיר, יותר ניו יורק מכפר סיני עני, כשבבתים אין אפילו מזרן על המיטה, משום שאף הוא לא ממש נחוץ.

גם 15 שנים לאחר מלחמת קוריאה, דרום קוריאה היא מצבור של כפריות פרימיטיבית הדומה לסין, כשדווקא הצפון הוא היותר מפותח, יותר תעשייתי. היום דרום קוריאה קוראת תיגר על העולם עם סמסונג, LG  ויונדאי.

האם הספר מרתק? מרתק ביותר וקריא להפליא. 159 עמודים בפורמט הכמעט רגיל של עם עובד, בפרקים קצרים יחסית ומאירי עיניים. איך שהעולם סובב לו וכל זאת במעט יותר מחמישים שנה.

סיפורים אירוטיים/אלברטו מוראביה - המלצה

דמיינו לכם סרט איטלקי, כשמישהו מספר את הסיפור הרקע בקול מונוטוני באיטלקית מדוייקת. האירועים על המסך דרמטיים, אבל הקול המונוטוני עוד מעצים את הדרמה. כך קוראים את מוראביה.

אוסף הסיפורים כאן אינו אחיד ברמתו. אבל כמה סיפורים כאן מהנים מאוד. בסיפור "השטן אינו יכול להציל את העולם" חל היפוך תפקידים משעשע כשהשטן בא להחתים מישהו על קבלת נשמתו באם יכשל בהתחייבותו. מדובר במישהו שיהפוך למדען והוא מקבל מהשטן 30 שנה לפתח קריירה. לשטן ברור שהמדען ייכשל, אך במלאת 30 שנה להתחייבות המדען לא נכשל למרות ניסיונות השטן להכשילו ולפתע השטן עומד אובד עצות וההמשך משעשע. הסיפור הזה הוא רק דוגמה לסיפורים כתובים היטב, קצרים ועם טוויסט מתחייב לקראת הסוף.

מי שלא קרא ממוראביה, ואיך לא, יכול להתחיל מהספר הלא ארוך הזה ולקבל טעימה משעשעת חיך.

האדישים/אלברטו מורביה - המלצה

את האדישים כתב מורביה כשהוא בן 16 וכמה חודשים, זה נחשב לספרו הראשון והשלם כרומן. מאז נחשב הספר כספר מופת. הספר התפרסם ב-1929 וניתן להבין מדוע נחשב אז הספר כספר מופת, אם כי לעיתים הזמן אינו עושה טוב לספרים כאלה.

חמש דמויות בספר: האם מריה גרציה, המאהב לאו, הבת קארלה, הבן מיקלה ודמות חיצונית למשפחה, ליזה. האם כבת חמישים ומזה שנים משמש לאו כמאהב שלה, שעתה הוא כבן אבעים וקצת פחות. הבת קארלה חוגגת בדיוק 24 שנים, מיקלה כבן דמותו של המחבר, בערך 17. ליזה קצת פחות מבת חמישים ובעבר היתה בקשר עם לאו.

הסיפור אורך מספר ימים, כשכל יום נמתח על-פני עשרות שעות. המשכנתא עומדת להכניע את האם המתגוררת בוילה וזמן הפירעון תוך ימים. הערב למשכנתא הוא לאו. לאו עייף מהאם, חושק דווקא בבת ומוכן לשאתה ולהמשיך במשכנתא. לא ברור מהו מקור ההכנסה של המשפחה, קארלה לא ממש מוכנה להכנע ללאו, מיקלה מביט על הכל מהצד ורוצה לפגוע בלאו, ליזה, ידידת משפחה, חושקת עתה במיקלה למרות שהאם חושבת שהיא עדיין חושקת בלאו.

אם כל זה נשמע לכם  כביקורת, זו לא היתה כוונתו של מורביה. מנגד, באחרית הספר יש הסתייגות מכך שזה נשמע כביקורת. מורביה גדל בחברה הגבוהה, נהנה ממנה ולא היתה סיבה של ממש להשמעת ביקורת.

אבל, ויש אבל, הבחירות שעושות הדמויות יכולות להרים גבה. עניין של מאהבים ומאהבות היה חזון נפרץ בימים ההם. המחיר ששילמו היה מחיר ולא לעולם חוסן. האדישות, אם כן, חיסנה את כולם בפני בחירותיהם המשונות עד מזעזעות.

הספר נע בין מרתק לבין לעיסת מסטיק שטעמו פג. לא בטוח שתחשבו שזה ספר מופת היום.

הקונפורמיסט/אלברטו מורביה - המלצה חמה

הספר הזה הוא על... אה... נו, על... טוב, זה לגמרי ברור שזה על...

פוס, פאוזה, סטופ.

מרצ'לו קלרי'צי היה בן 13 כשיופיו ומראהו המעט נשי גרמו לו לא מעט צרות משנכנס לבית הספר וחדל מחינוך ביתי. השנה היא 1920, איטליה מצויה שנתיים אחרי המלחמה הגדולה. למרצ'לו משפחה לא ממש מתפקדת. מילא המשפחה, אבל בית הספר הוא כבר מקום ממש לא נעים כשאתה ילד יפה ומעט נשי. בית הספר הוא מקום לא נעים לכל מראה.

למראה היפה הזה שם לב אחד לינו, "נהג בוס" של תושבת זרה ועשירה. הוא משכנע את מרצ'לו להיכנס לרכבו, מביא אותו לבית הבוסית הריק, מבטיח מתנה, מרצ'לו מבקש אקדח אמיתי, ולינו מסכים. למרצ'לו כמובן לא ממש ברור מה לינו רוצה ממנו ובפעם השניה כשזה קורה, זה נגמר בירייה גורלית, המלווה כצל את חייו של מרצ'לו.

אנו פוגשים שוב את מרצ'לו, ד"ר מרצ'לו, כשהוא בן 30, עובד מדינה תחת השלטון הפשיסטי. מרצ'לו רוצה משפחה "רגילה", אשה "רגילה" וחיים "רגילים". כל כך הוא רוצה הכל "רגיל", שהוא חושש מכל דבר חריג ולא מקובל.

הוא עומד להתחתן ולבלות את ירח הדבש בפריז. מפעיליו במשטרה החשאית מבקשים ממנו לפגוש ולהצביע על מרצה שלו מהעבר מהאוניברסיטה, אחד פרופ' קואדרי, מתנגד לשלטון ומועמד מבחינתם לחיסול, שעבר לגור בפריז. מרצ'לו עושה זאת. סוף הפרשה מפתיע פעמיים את מרצ'לו.

הספר הוא קלאסיקה שתורגמה לאחרונה בשנית בתרגום מעודכן (עם שגיאה מתבקשת וידועה מצרפתית) מאיטלקית. יש בעיה לאפיין ספר מרתק זה. האם הספר מלווה זמנים סוערים בהתפתחות הפשיזם באיטליה? האם הוא עוסק בגורל פרטי, המתקשר בגורל לאומי? האם בכלל יש הפרדה כזו? האם בחירה שאדם עושה, נו, מה בקשר לבחירות שאנשים עושים? האם יש הצדקה לנטילת החוק לידיים גם כשמדובר במעשים נפשעים? הם הרג של סוטה מין מוצדקת? האם הרג של מתנגד לשלטון מוצדקת?

שאלות רבות.

הספר הזה מאוד "איטלקי", הן ב"ריהוט" שלו, במאפיין האיטלקי לראות סרט ולשמוע מישהו מקריא ברקע ומסביר לצופים מה הם רואים ולא מבינים. ה"סצנות" קטועות ורבות רושם, לא שראיתי את העיבוד שעשה ברנרדו ברטולוצ'י לסרט, אבל אני יכול לדמיין.

ספר יוצא דופן.