הכתיבה גרוסמן, הדימויים גרוסמן, אבל האם זה תירוץ?
היכן הקדרות של ספר הדקדוק הפנימי? היכן החן של מישהו לרוץ איתו? והמופתיות של מומיק? דבר מכל אלה לא מצוי בספר שלפנינו.
ירון הוא נער בן 16 והוא עובר טראומה של אב העומד למשפט בהאשמה של רמייה, העמדת פנים בכך שבלשון חלקלקות גרם לאנשים להשקיע היכן שהמליץ להם להשקיע וכספם אבד לעד. והוא ידע איך לשכנע.
הנובלה הזו, כולה ברוטו 175 עמודים, מביאה לפנינו את המשפחה הקטנה הזו, משפחת אשכנזי, האב הנוכל, האם העובדת בחינוך המיוחד והבן שהפסיק להגיע לבית הספר מפאת החרפה.
האב חטף 16 שנים ולא הסכים לראות מי ממשפחתו כל ימי שבתו, תרתי משמע. כך העביר את תקופתו ובסוף משחלה והוא מתנייד בכסא גלגלים, דרש בלשונו החלקלקה להניח לו למות במיטתו שלו. עניין לא ברור, שהרי כבר אין לו מיטה.
עכשיו משאתם יודעים מה היה בסיפור, אומר כבר כאן, שאין לסיפור שמץ חן, אפס תרומה לספרות הכללית ולקנון הגרוסמני. וכדי להוסיף שמן למדורה, כלל לא ברור הקטע ההומואי, ההולך ונפוץ בקרב סופרים, המכניסים קטע כזה להנאתם ולכו תדעו על מה ולמה ולשם איזו מטרה. אז למשפחה נכנס, כשהאב רק בנה את פיתוייו, נער מורה יפה מראה לגיטרה וירון הבן עצמו היה ממתק לעיניים, כשבסוף נפשם נכרכה זו בזו, כך גם איבריהם הלא לבושים במקלט הבניין. כמו שבא הקטע הזה, כך גם הלך ולא הותיר נגיעה בעלילה.
קראתי מספיק מגרוסמן כדי לחמוד את הספר הזה בקניה התקופתית בכסף מלא ובכפוף למבצעים. לא ממבקרי הספריות אני וספר טוב חייב לשכון בספרייתי, כשאני עובר על פניו ומנוד ראש בלי נראה מתנדנד בי. הספר הזה לא יישאר אצלי. זו לא הצעת מכירה, סתם צביטה בלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה