האיצחקיה/יצחק בן-נר - המלצה חמה

 

זו הסקירה האלף שלי לבלוג ולכן נדרשו כמה תנאים לספר שייסקר (בשיחה ארוכה על ספרים, בינה התעקשה לדעת מה יהיה הספר האלף ואם כבר בחרתי):

1.      שיהיה עברי.

2.      שלא יהיה עוז או גרוסמן או באר מהם קראתי רבים יחסית.

3.      שיהיה אחד מסקרן ו"חדש" יחסית.

4.      ספר של אחד שזכה אצלי לציונים גבוהים יחסית.

נראה שהאיצחקיה שלפני עומד ברוב הקריטריונים, אם לא בכולם. בעניין החדש אני חייב לציין שהוא חודש ב-2025 והפך לספר מודפס וערוך מחדש, כשלפני כן היה ספר אודיו.

חייו הבוגרים של בן-נר די חופפים לחיי ה מדינה בה חי רוב ימיו. הוא נולד ב-1939 והספר הזה הוא אנטיביוגרפיה, תהא הגדרה זו אשר תהיה. אמנם רוב חייו עוברים לפנינו בספר זה כשהוא נכתב בגוף שלישי של הכותב על עצמו ורק ברגעי ריתחה הוא עובר לפתע לגוף ראשון ומיד מתעשת.

אם למאיר שלו היה העמק שלו, לבן-נר הכפר, כפר יהושע. כפר זה שוכן ממש בקצה עמק יזרעאל, ממש העמק של שלו. ובכפר, כמו בכפר, העבודה נעשית סביב השעון ע"י הוריו החרוצים של איציק ואלה כמובן מצפים מבנם שימשיך דרכם, אבל זה חוטא בכתיבה ושולח סיפורים המתפרסמים בקביעות בהארץ שלנו ולאחר מכן בדבר לילדים. הוא פורש מלימודיו בכיתה י"א, ממשיך לעבוד במשק הוריו וכמובן מתכונן להיות צנחן. אבל האדם מתכנן וכמובן... ההמשך ידוע.

בן-נר מוצא עצמו מול אהבתו הראשונה, מהסס ומחמיץ את טירונות הצנחנים והופך למ"כ טירונים פיסחים בצריפין, אבל הפריצה המקרית באה דווקא מאוחר יותר כשהוא מוצא עצמו בשיחה מול ליבני, מפקד גלי צה"ל וכך במשך עשרות שנים יצחק בן-נר הופך לאחד הסופרים המוערכים כאן, אופס, לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים והנוכחים ביותר.

ידו בכל ויד כל בו. הוא מגיש, הוא עורך, הוא מראיין, מביא ומוציא, ובשל שפע ברכותיו, גם קללת (חוסר) השינה פוגעת בו, מונעת שינה, פוגעת בביטחון, יוצרת התקפי חרדה והנה בן-נר בן 89 ועדיין עמנו.

הספר רק הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם. בן-נר הוא בהחלט אדם שצעד עם חלומו ומשנחלמו עוד חלומות, גם הם הוצאו אל הפועל. אז צנחן הוא לא היה, אבל במילואים במלחמת ששת הימים הוא נוכח בקונפליקט הראשון המלווה אותנו לאורך חיי המדינה: נאורות וראיית התמונה הגדולה אל מול שנאת האויב, כי האויב תמיד ישנא אותנו. עמוד 274 והלאה נוגעים ללב ותזכרו את יחזקאל נער, שכבר לא היה נער, אולי ניסה לנער את כולם.

ואז יוצא לילה אחד בן-נר לטיול לילה כשהוא בן שבעים בעוד לילה ללא שינה והוא פוגש את אהובתו הראשונה. היא מבטיחה לו הבטחה שמעטים זוכים לפגוש כזו שנית בחייהם.

האיש משם/יצחק בן-נר - המלצה

בעברית משובחת, כהרגלו של בן-נר, מובא לפנינו סיפור משום מקום, המספר על שום מקום.

הזמן הוא משהו בין כ"ט בנובמבר ל-ה' באייר והלאה, אי שם במזרח מצרים, ממש עשרים ק"מ מהגבול עם פלשתינה. האיש משם הוא איש בלי שם, הנוסע ברכבת לפלשתינה, אלא שאז מוכרזת באו"ם ההכרזה על הקמה אפשרית של ישראל, הגבול נחסם והאיש משם נשאר שם. האיש הזה הוא חייל יהודי נכה, זרועו השמאלית נגדמה ואינה נרפאת היטב. הוא היהודי היחיד ברכבת ומולו יושב מישל סרג', רופא מוסלמי בן 27 (ג'ייסון דנינו-הולט כנס בבקשה לאודישן), השב לעיירה א', המצויה כאמור סמוך לגבול. שם הוא אמור להנשא, וכשהרכבת נעצרת סופית בעיירה, כמנהג המוסלמים ממהרים לארח את הזר, בעיקר כשהוא נופל ומתעלף בכאביו ולנוכח החדשות המסעירות לגבי ישראל האפשרית.

וכך חודשים על גבי חודשים, באנגלית רצוצה, אבל אפשרית, בעיקר בשיחות עם סרג' הרופא, בערבית אפסית בשיחות עם מיטיביו, האיש משם מתארח כבטלן מוחלט בבית (של ארוסת הרופא) בו נוהגים בו בהתאם למנהג האירוח המוסלמי, אבל מבינים שהוא יכול להתגלות כאויב. כך או כך, הרופא מספר לכולם בעיירה שזה חייל אנגלי פצוע הנופש אצלם ומונע שאלות מביכות במצב מביך ועדין מאוד.

אלא שלא לעד יכולים להמשך כך דברים. גם במקום שכוח אל כזה, טלוויזיה אין, עיתונים נדירים אף הם, אבל רדיו מתגלה בהיחבא ולבסוף צצה האמת. עד עתה "האמת" דיברה על כתישת היהודים ע"י אויביהם הערבים, על המדינה שקמה שלא ברצון המרחב הערבי. אבל האמת העירומה היא שדווקא הערבים מוכים הם והיהודי, שמו עדיין לא התגלה, הוא האויב היושב בתוככי הכפר הערבי.

התתגלנה עוד הפתעות? היגיע גדום היד היהודי אל בין בני עמו? הרי יש קץ עד כמה המשפחה הערבית תרצה לארח זר למרות מנהג הכנסת האורחים המפורסם, שגם הוזכר במפריח היונים של אלי עמיר. הרי אויב הוא עתה.

עגנון, צא ולמד עברית משובחת ונהירה מהי.

למרות הסיום המפתיע המובטח בכריכה האחורית, הסוף מעט מאכזב. אלא שקשה לקחת מבן-נר מפגן עברית שכזה. לעיתים הכתיבה אף הזכירה את כתיבתו של פטריק מודיאנו הצרפתי.

 

אחרי הגשם/יצחק בן-נר - המלצה רפה

משפחה בוחרים?

וקיבוץ?

אם התשובה לשאלה הראשונה היא לא (לרוב, משום שהיום יש משפחות "חדשות") הרי התשובה לשאלה השניה כבר פחות חד-משמעית.

עתליה, כן, הסרט הידוע עם מיכל בת-אדם, היא בת קיבוץ הנסחפת לרומן שבני הקיבוץ לא רואים אותו בעין יפה. אלה הם שנות השבעים של המאה הקודמת ואז, כמו תמיד, בני הקיבוץ רואים הכל ושומעים הכל, כי כולם צריכים לאכול ומגיעים לחדר האוכל לאכול ובעיקר להחליף רשמים, או פשוט לרכל. האם ניתן להקיא החוצה בן קיבוץ, שלא הולך בתלם? האם התלם היחיד בקיבוץ הוא מה שהרוב רוצה? האם התנהגותו של היחיד, שאינה הולכת בתלם, אין לה מקום? במשך כל הסיפור הקצר עתליה "אורזת" מזוודה יותר ופחות דמיונית ומאיימת על עזיבה.

הסיפור השני עוסק בברגר, מנהיג קבוצת מחתרת בימיו העליזים של השלטון הבריטי. ברגר היה מנהיג נערץ, אבל אנחנו פוגשים אותו כשהוא מוברח מכלאו, מסתובב ביפו, מחפש אוכל ומגורים ואנחנו מלווים אותו באותו בוקר של בריחה כשכבר אין לו על מי להסתמך, מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא.

הסיפור השלישי, ששמו כשם הקובץ הקטן הזה, בלתי קריא ודומה לספרו כשהמלאכים באים, אף הוא בלתי קריא.

בסה"כ קריאה מעניינת, אף אם לא מרתקת, בשני הסיפורים הקצרים הראשונים.

בוקר של שוטים/יצחק בן-נר - המלצה חמה

עוזאי חברוני, איזה שם מקסים, הוא בחור חריג בן 25. חריג? מה זה חריג? אוטיסט? על הקשת? מפגר? גמד?

אפילו החריגות שלו חריגה.

אומרים על עוזאי שהרופא המיילד לחץ קצת יותר מדי על המכשיר ששלף את עוזאי החוצה בלידתו ולכן בגיל שמונה נעצרה התפתחותו המנטלית. ממי אנו למדים על המידע החשוב הזה? מעוזאי עצמו, המספר לנו בעברית עם שגיאות חינניות, המתוקנות תוך כדי "דיבור" לעברית תקינה. הוא מספר על עצמו, על אחיו התאומים הצעירים יותר ועל אחותו הקטנה אף יותר. הוא גר במושב בעמק, אותו עמק כנראה של מאיר שלו ואחרים, אוהב את הבוץ, הירוק של הפרדסים, הכתום של התפוזים והנצנוץ של השלוליות. הוא חזק ואוהב עבודה, אוהב אדם ושוחר טוב אינסופי. הוא תמיד מחייך גם כשהמצב מחייב פרצוף עגום. חייו עגומים.

אביו היה מלוחמי ה-101, אפוף תהילה, חברים ורעש. אמו היתה ועודנה צוק איתן. שניהם מתחילים להתפרק ונפרמים בקצוות. יש להם את עוזאי, המעיד על עצמו לאורך כל הספר בגוף ראשון, כי לא התפתח מנטלית ומחשבותיו אינן מרוכבות ומפושטות. השגיאות במקור.

אלא שעיקר הטרגדיה נוגעת לתאומים, טרגדיה קשה מנשוא.

עוזאי מספר לנו בחינניות על אלכסנדרה אהובתו, אותה ראה למשך דקות בקו שמונה-ארבע-אחד מטבריה לתל אביב, ומאז הוא נוסע לבד במשך שמונה שנים ומחפש אותה בכל ישוב לאורך הקו, תוך כדי שהוא חוטף גם מכות ועלבונות, כי חריג הוא חריג, ולא משנה עד כמה אין הוא מזיק.

מחריג ללא מחשבות מרוכבות ומפושטות, עוזאי מפליא להתבונן בחיים ולראות אותם כפשוטם במלוא מורכבותם, להבין שיום אחד יישאר לבד ואין מי שידאג לו, כואב את המצב אצלו בבית, את השתיקות, את התפרקות אביו והאכזבה שלו מבנו הלא מתפתח. אז אנחנו מגיעים לפרקים ט"ו-ט"ז והכאב לופת את הגרון, הלב מאט מפעולתו והחנק עולה לריאות ומכביד על הנשימה.

ואיזה כאב נורא זה.

הפרק החותם הוא פרק של תקווה, תקווה שאין בה תקווה ולכן גם לא התממשות. זה היה לרגע אור בקצה המנהרה, אבל הוא כבה.

בן-נר העניק לנו עוד יצירה נפלאה, כואבת ומחוייכת, ללא שומנים מיותרים, רק 154 עמודים של חיוך ודמעה, מופת של צמצום. עולם ומלואו של עונג.

תעתועון/יצחק בן-נר - מופת

יצחק בן-נר כתב את תעתועון ב-1988, מינואר ועד דצמבר. הספר התפרסם בזמן האינתיפאדה הראשונה והקמת החמאס. ארבע דמויות מאכלסות את הספר הדחוס הזה: הולי צידון, החייל הצעיר המצוי בשטחים הבוערים, אביו ד"ר עודד צידון הקרדיולוג, חרול, דמות מסתורית המסתובבת בשטחים והוא מצוי בכל נבכי הדמויות הפועלות שם. דמות נוספת היא של מישל סחטוט, חייל שנמצא יחד עם הולי באותה יחידה ולאחר מכן אושפז באותה מחלקה פסיכיאטרית, ספק הלום קרב.

תעתועון מתעתע. לרגע נדמה שכתב אותו איש שלום עכשיו, ככתב אישום למה שקורה לחברה הישראלית תחת כיבוש. פתאום נדמה שאמנם קורים דברים תחת כיבוש, אבל הם לא חד משמעיים. השנה בספר היא 1988 וכתיבת ביקורת זו חלה ב-2019, הפרש של 31 שנה ומאות אלפי מאמרים שנכתבו מאז ונטחנו עד דק. אפילו צורר ישראל ידוע, גדעון לוי מהארץ, הודה כי כבר לא תהיינה כאן שתי מדינות לשני עמים ובלה בלה בלה.

מה להקדמה זו ולספר? הספר הזה עוסק, ומתעתע  בנו, בדיוק באותה אפשרות רחוקה להפריד אותנו מהערבים, לחדול מהכיבוש ולהפסיק את הכרסום המוסרי בנו ומהמלחמה המיותרת. עברו 30 שנה, הספר נותר משובח וכתוב היטב, הפתרון התרחק ושערה לא נפלה מראשו של הספר. גם לא מראשינו. אני חוזר על עצמי משום שחוויית הקריאה היתה מיוחדת במינה. גיליתי כותב "חדש" ונהדר בעברית.

הפרק הראשון של הולי גילה לנו חייל מבולבל, כזה המדבר בשפה צבאית ירודה ומקובלת בצה"ל, משהו שהוא לא היה יכול לקבל מביתו השמאלני, מאביו הרופא ומאמו שנלחמה להידברות עם הצד הערבי ומתה מבקבוק תבערה, כמה אירוני. זה פרק חלש יחסית לפרק של אביו, הבא בתור.

הפרק השני, הפרק של ד"ר עודד צידון, מביא לפנינו חיכוך בין יהודים לערבים ברמה כזו או אחרת, לא צבאית. באותו פרק האב מנסה לברר מה קרה עם בנו המאושפז במחלקה פסיכיאטרית, שצחנה  משונה עולה מגופו ואיש אינו יכול להתקרב אליו, כל שכן לשהות במחיצתו זמן העולה על דקות ספורות. בפרק הזה רובה המוצג די בתחילתו אכן יורה בהמשך ולא מכזיב את האמירה על האקדח במערכה השלישית.

בפרק השני, אנחנו עדיין בו, הערבים מזמנים את היהודים למפגש של עשרה מול עשרה לשיחה פתוחה על המצב, לא כולל עיתונאים, ממגוון החברה. מפגש כזה אכן מתקיים, דבר לא יוצא ממנו באמת חוץ מהעובדה שמתגלה מי אירגן בצד היהודי, ד"ר צידון, ומאז חייו אינם חיים. עיתונאים אמנם לא היו, אבל סודות קשה לשמור.

ואז בא הפיצוץ, וכמו כל פיצוץ, אין ממש אזהרה. הפרק השלישי פשוט מעיף את התקרה. חרול, איש כוחות הביטחון, יהא תואר זה אשר יהא, זוכה לפרק הארוך ביותר, המרהיב ביותר, טורף הקלפים האולטימטיבי. סיפור של אדם הבוחש בחישות מצד זה ואף בצד השני, מרים את מי שהוא רוצה ומפיל גם כן, גורלות נתונים בידיו והוא לא מהסס לעוות את המוסר ולשחק בחיי אדם היכן שצריך בשביל מטרה נעלה כלשהי. קיראו על כך בעמוד 188, לא אלאה אתכם. בעמוד 200 תגלו את ההיפך ואולי תנוח דעתכם, אבל זה עוד כלום. בן-נר, הכותב כרגיל נהדר, מתעלה על עצמו ובסוף הסקירה אומר את דעתי על כך.

הפרק האחרון, לכאורה החלש והקצר ביותר, זה של מישל סחטוט, אולי עולה חדש מצרפת, שאינו ממש חדש, אבל העברית עדיין אינה יושבת היטב בפיו, חברו ליחידה של הולי מהפרק הראשון, מהווה סגירת מעגל. במצבו הקטטוני הוא אינו מגיב לסביבה, אבל הפסיכיאטרית ד"ר לוי בוחרת לספר לו הכל ואנו לומדים דבר או שניים חדשים ומפתיעים.

הספר בנוי כך שכל פרק הוא התקדמות מהפרק הקודם, עם הרחבות מתבקשות במיוחד בפרק השלישי המדהים. בן-נר יצר לא פחות מספר מופת, ספר הנקרא בנשימה עצורה, סוחט את הקורא רגשית, מטלטל (לא שאני אוהב את הביטוי מטלטל, אבל פה הוא ממש... מטלטל), מאיר עיניים ועדכני. החליפו את אש"ף ברש"ף, הוסיפו סלולרים בידי הדמויות וכאילו דבר לא השתנה.

לו היתה זו יצירה סימפונית בעלת ארבעה פרקים, אחרי השלישי רסיסים היו נושרים מהתקרה בהיכל התרבות מרוב מחיאות כפיים ובסוף לא היו נותנים למנצח ולתזמורת להתקפל.

אתם חייבים לעצמכם את הספר הזה. ספרי מופת אינם מחזה נפוץ.