עוזאי חברוני, איזה שם מקסים, הוא בחור חריג בן 25. חריג?
מה זה חריג? אוטיסט? על הקשת? מפגר? גמד?
אפילו החריגות שלו חריגה.
אומרים על עוזאי שהרופא המיילד לחץ קצת יותר מדי על המכשיר
ששלף את עוזאי החוצה בלידתו ולכן בגיל שמונה נעצרה התפתחותו המנטלית. ממי אנו
למדים על המידע החשוב הזה? מעוזאי עצמו, המספר לנו בעברית עם שגיאות חינניות,
המתוקנות תוך כדי "דיבור" לעברית תקינה. הוא מספר על עצמו, על אחיו
התאומים הצעירים יותר ועל אחותו הקטנה אף יותר. הוא גר במושב בעמק, אותו עמק כנראה
של מאיר שלו ואחרים, אוהב את הבוץ, הירוק של הפרדסים, הכתום של התפוזים והנצנוץ של
השלוליות. הוא חזק ואוהב עבודה, אוהב אדם ושוחר טוב אינסופי. הוא תמיד מחייך גם
כשהמצב מחייב פרצוף עגום. חייו עגומים.
אביו היה מלוחמי ה-101, אפוף תהילה, חברים ורעש. אמו היתה
ועודנה צוק איתן. שניהם מתחילים להתפרק ונפרמים בקצוות. יש להם את עוזאי, המעיד על
עצמו לאורך כל הספר בגוף ראשון, כי לא התפתח מנטלית ומחשבותיו אינן מרוכבות
ומפושטות. השגיאות במקור.
אלא שעיקר הטרגדיה נוגעת לתאומים, טרגדיה קשה מנשוא.
עוזאי מספר לנו בחינניות על אלכסנדרה אהובתו, אותה ראה למשך
דקות בקו שמונה-ארבע-אחד מטבריה לתל אביב, ומאז הוא נוסע לבד במשך שמונה שנים
ומחפש אותה בכל ישוב לאורך הקו, תוך כדי שהוא חוטף גם מכות ועלבונות, כי חריג הוא
חריג, ולא משנה עד כמה אין הוא מזיק.
מחריג ללא מחשבות מרוכבות ומפושטות, עוזאי מפליא להתבונן
בחיים ולראות אותם כפשוטם במלוא מורכבותם, להבין שיום אחד יישאר לבד ואין מי שידאג
לו, כואב את המצב אצלו בבית, את השתיקות, את התפרקות אביו והאכזבה שלו מבנו הלא
מתפתח. אז אנחנו מגיעים לפרקים ט"ו-ט"ז והכאב לופת את הגרון, הלב מאט
מפעולתו והחנק עולה לריאות ומכביד על הנשימה.
ואיזה כאב נורא זה.
הפרק החותם הוא פרק של תקווה, תקווה שאין בה תקווה ולכן גם
לא התממשות. זה היה לרגע אור בקצה המנהרה, אבל הוא כבה.
בן-נר העניק לנו עוד יצירה נפלאה, כואבת ומחוייכת, ללא
שומנים מיותרים, רק 154 עמודים של חיוך ודמעה, מופת של צמצום. עולם ומלואו של
עונג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה