סיפורים טובים נובעים מהבדלים, מפערים. כזה הוא הספר החביב
שלפנינו. 27 שנים לקח לססיל דופו לפגוש בשנית את פיליפ לדוק, שלמד איתה באותה שכבה,
ברכבת של 6:41 מטרואה לפריז. לא, הם לא נופלים אחד על צוואר השניה, הם אפילו
מעדיפים לא להראות שהם מכירים כלל, אם כי הם בהחלט מזהים אחד את השניה.
6:41 בבוקר זה זמן למחשבות, לקריאה, להאזנה למוזיקה בנייד,
לתשבץ בעיתון, לא זמן להחלפת זיכרונות מעבר רחוק כואב, תלוי את מי שואלים, ומתברר
שהוא כואב לשניהם. מאז אותו עבר, הפערים הניבטים עכשיו בין שניהם בולטים וכואבים
בעיקר לפיליפ. ססיל הלכה והשתפרה, היא לבושה היטב ונראית כלל לא רע לגילה, מצליחה
בחיים ובטוחה. הוא עובד בחנות שנים רבות, תפוח בכרסו וזרוק באופן כללי ולא מושך.
בעברו הוא דווקא היה בחור נאה והיא זו שלא משכה איש ולא אש. כמה אופייני.
וכך, תוך התעלמות בוטה האחד מהשניה, עולות המחשבות וצפות.
זכר הטיול המרוחק ההוא ללונדון מביא עמו מחשבות לא נעימות על צעירים בני עשרים ומה
יוצא מאינטראקציה קצרה ביניהם בטיול ממנו אי אפשר להתחמק באמצע. אבל המחשבות מה
אירע מאז ועד אותה פגישה ברכבת מביאות נחת לססיל ואי-נחת לפיליפ. המחשבות אינן
נוגעות אליהם, אלא על החיים בכלל, על משפחותיהם ועל בני זוגם. האם ידברו בסוף?
כן, רק כמה מילות
נימוס ואיזה משפט שהיה יכול להמשיך כך שהם היו רצים לעבר השמש. במקום זאת, הם רצו
כל אחד לכיוונו בידיעה ברורה שאולי יש פוטנציאל, אבל קשה לממש אותו.
לקרוא ולשכוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה