שרוכים עוסק ביחסים, במשפחה, באכזבה מהם. החלק הראשון עוסק
בוונדה, שנשארת לבדה אחרי 12 שנות נישואין לאלדו. נשארים איתה סנדרו הבן ואנה הבת.
היא נישאה בת 24, הוא בן 22, השנה היא 1962.
אלדו בחר לעזוב משום שהוא מרגיש חנוק עם ונדה הקפדנית. היא
פוצחת במונולוג ארוך כנגד בעלה הנוטש, העוזב משפחה עם ילדים צעירים באיטליה
הקתולית, בה לא נהוג לעזוב סתם כך משפחה וילדים, בטח לא להתגרש. למקרא החלק הראשון
של הספר, אני לגמרי מזדהה עם אלדו.
החלק השני עוסק בעיקר באלדו, המסביר מדוע עזב, מה מצא באהובתו לידיה היפה, הקלילה, האלגנטית.
לידיה אינה חפצה בילדים שהיוו חישוק מעיק עבור אלדו. אלא שהחלק השני כבר בא ממרחק
זמן, השנה היא 2014, אלדו שב מזמן לביתו, הוא כבר פנסיונר אחרי שנים של עיתונאי
ומנחה תוכניות בטלוויזיה. הוא חוזר לביתו מחופשה נעימה עם ונדה לבית שמישהו הרס
אותו ולקח את החתול האהוב עליהם.
החלק השלישי, הנפילה הברורה של הספר, מסביר כמה עניינים,
אבל דועך אל הכלום. מהבטחה גדולה בפתיחה, המעבר אל נקודת המבט של הנוטש והמעבר אל
נקודת המבט של הילדים בחלק השלישי, רמץ חם נותר בסוף, אפילו לא הרמץ הנותר לאחר
ארוחה דשנה של בשרים משובחים שניצלו על
האש. סתם נקניקיות עלובות מהסופר.
הבטחה גדולה וביצוע שלא הגיע לרגלי הגדולים. פתאום הגדולים
נדמו לענקים: פרימו לוי, אלברטו מורביה, אלזה מורנטה. תגידו שההשוואה לא הוגנת. לְמה
להשוות, לבדידותם של המספרים הראשונים האוילי של ג'ורדנו או ימי הנטישה ההיסטרי של
פרנטה? שמא הפדיחה הנקראת החיוך האטרוסקי?
והשרוכים? מה הקשר שלהם לכל הסיפור? קשר הדוק דווקא, אפילו
קשר מיוחד, המסמל קשרים לא ממש מוצלחים לכל אורך הסיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה