יש לסופרים אמריקאיים תכונה מגונה של להג יתר. שניים עולים
לקבל פרס: דונה טארט וג'ונתן פראנזן. לו היה להם שמץ מהיכולת של ינגיהארה, מלאכתם
היתה צולחת בידם יותר.
בחירת המילים של אמיר צוקרמן המתרגם לא תמיד היתה הבחירה
הטבעית. התרגום זורם ברובו, אבל לפעמים נעצרים בגליץ' כזה או אחר.
האם השם חיים קטנים בא לומר משהו? 610 עמודים צריך לקרוא כדי
להבין מהיכן השם. למען השם, אני סבור כי השם ג'וד בר-המזל או החברים של ג'וד טובים
יותר, למרות שאני יכול להבין מדוע נבחר השם הזה ועוד נחזור לזה.
עכשיו נניח לנ"ל ונחזור לעיקר: הסיפור הזה לא יישכח
מהר. את הלב הוא לפת ובסוף הלב נחמץ וחשב להתפקע מצער. קשה למצוא מילים לתאר את
גודל האירוע הספרותי ולכתוב סקירה קוהרנטית. קשה למצוא את המילים שיסבירו מה בדיוק
היה פה ועד כמה לא ממש קראנו דבר כזה קודם לכן.
ג'וד הוא ילד יפה. יופי מושך לטוב וגם לפחות טוב, בלשון
המעטה. לג'וד אין חיים רגילים ודי מהר הוא מוצא עצמו גדל במנזר בתחושה שהוא לא ממש
ילד טוב, מיוחד או סתם נורמלי. רק נזיר אחד מתנהג אליו יפה, מניח לו לסייע בגן
הירק ובחממה, זה האח לוק. האח לוק נותן לג'וד תחושה שהוא ילד ראוי ושווה. בסופו של
דבר שניהם בורחים מהמנזר כשהאח לוק מבטיח לג'וד בקתה ביער, במקום יפה ומיוחד. בקתה
לא היתה, בעתה כן. שנים שמר ג'וד על סיפור נערותו והוא גדל למרות הכל כמעט נורמלי,
מגיע לקולג' ויוצא מהלימודים עו"ד, כשהקריירה שלו פורחת במשך עשרות שנים.
אבל זה סתם תאור קר וחוטא לרגש.
ארבעה חברים למדו יחדיו בקולג' וכמובן גרו יחד. ג'וד, עמוד
התווך של כולם, לא מבחירה, אבל כך יצא. וילם השבדי, שהפך לשחקן מפורסם, יפה תואר.
מלקולם כהה העור, האדריכל שנאמר שהוא מתוסכל, וג'יי. בי. הצייר המצליח, המתעד
לאורך עשרות שנים את חבורת הארבעה במוזיאונים נחשבים בניו-יורק, שסנדלי מנולו
בלניק לא עושה להם שום כיף בלב. והמבין יבין.
וכך, ג'וד הוא ציר העלילה, החופן סוד נוראי, שאת הצליעה שלו
הוא מסביר תמיד באיזו תאונה מסתורית מעברו, אך לא מפרט. זה כואב מדי ואיש לא צריך
לדעת את הפרטים המדוייקים.
בשלב מסוים ברור לכולם ובעיקר לווילם, שהקשיים אותם חווה
ג'וד רק יתעצמו. בריאותו אינה תמיד בשיאה ולכך נוספת פגיעה עצמית חוזרת ונשנית.
וילם בוחר בחירה שספק אם רבים היו עושים אותה: להפוך לבן זוגו לחיים, למיטה, לגורל
של ג'וד. הזוגיות שלהם מכמירת לב, מהיפות שהספרות נתקלה בה, ומזלו של ג'וד ממשיך
לשחק לו. יש לו בן זוג אוהב, הורים מאמצים, חברים רבים, עבודה מספקת. בשלב מסוים נכנסת לתמונה תאונה נוראית, לא כזו
הפוגעת פיזית בג'וד בר-המזל, אך מחריבה את עולמו. הסיום גורם לצביטה נוראית בלב.
אם הספר כולו לא נופל למלכודת הרגש בכל מחיר, הסיום הולם בקורא. בסופו של דבר,
לפחות מבחינתו של ג'וד בר-המזל החיים באמת קטנים.
בדר"כ אני לא מתקשה בכתיבת סקירות. כאן פשוט לא נמצאו
המילים. ינגיהארה יודעת לכתוב ובארסנל שלה בסה"כ שני ספרים. עליה לשנס
מותניים. הספר הזה הוא הטור דה פורס שלה. יצירה נעלה, שאין דומות לה. בתחילה, לאחר
הפרק הראשון, מצאתי עצמי נרתע מלהמשיך. משהמשכתי, מצאתי עצמי מנצל כל כמה דקות
פנויות להמשיך בקריאת היופי ללא קץ הזה.
מקווה שגם אתם תמצאו זמן ל-638 עמודים נפלאים שכאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה