פרנץ קפקא הוא בן זמנם של סטפן צוויג ופרנץ ורפל. בעוד אלה
כותבים בלשון מודרנית ונטולת מליצות, קפקא מסתמך בכבדות על הכתיבה הדוסטויבסקית
וזה, בלשון המעטה, לגנותו. הכתיבה שלו מליצית לגמרי, מעוטרת עד בלי די, עטופה
בשכבות כבדות של נימוסים מזרח אירופאיים וטרחנית להפליא. האם למרות כל אלה צץ
ועולה מבין השורות סיפור עטור תהילה, קפקאי שכזה? הסיפור אכן קפקאי, אבל מי שמצפה
לראות כיצד התהילה הקפקאית באה לידי ביטוי ומיצוי, מוכן לעבור שבעה מדורי שעמום,
לטחון חצץ בסיוע האדיב של אחד ישורון קשת, המתרגם ב-1977 באילו נכתבו הדברים
ב-1827, והם בכלל נכתבו ב-1920, נכונה לו הפתעה כשקפקא עצמו לא כותב כך בשפת המקור
ובעברית בוחר לו המתרגם לסבך ללא צורך, בהוצאה הראשונה של שוקן.
ומהו הסיפור הלא סביר והלא מעניין הנפרש לפני הקורא? ההתחלה
דווקא מבטיחה: יום אחד מגיעים שני אנשים אל הפנסיון בו מתגורר יוסף ק., מודיעים לו
שמתנהל נגדו משפט וכי הוא אסור. אסור זה אחד שנאסר לאחר שנגזר דינו. אולי עצור?
מתברר שגם וגם, אבל אין הם נוגעים בו ואף המחשבה החולפת בראשו לברוח מתבררת
כמיותרת. ועכשיו לפרטים. יוסף ק. הוא אישיות בכירה בבנק מקומי. אדם, שלפחות
עפ"י עדותו עצמו, נקי מכל רבב. מה, אם כן, רוצים ממנו? או, את זה אין אנו
יודעים ובהמשך מתברר שזה גם לא מעניין. מה שכן, מתפתח כאן סיפור, הדומה לסיפורים
רוסיים רבים, של היחיד כנגד השלטון וכנגד מנגנוני השלטון. מה עוללו אותם מנגנונים
לק.? מתברר שדבר לא. זה כמובן לא מונע ממנו לחשוב שאם המנגנונים רוצים למצוא משהו
נגד אדם כלשהו הם ימצאו, שהם מושחתים ולוקחים שלמונים על ימין ועל שמאל. למרות
מחשבות אלה, ק. לא בוחל ביצירת קשר עם אחת המצויה בבית המשפט, ממנה הוא רוצה לברר
דברים. בין לבין, האישיות הבכירה ק. מתברר כטרחן לא קטן, אחד שהייתם דווקא רוצים
להתרחק מאישיותו העלוקתית, החלקלקה והבטוחה בעצמה עד גועל.
עד אמצע הספר הגיבור ק. עדיין לא אסור, מגיע לחקירותיו ויוצא
מהן כאילו כלום, לא יודע דבר על החשדות נגדו ולא סובל כהוא זה ממצבו. חוסר הסבירות
של הסיפור לא ממש מושכים להמשיך לקרוא.
בהמשך בוחר ק. לפטר את פרקליטו, בתחושה שזה לא עושה די
למענו. תוך כדי ניסיון לומר לפרקליט כי הוא מפוטר, שומע ק. סיפור של אחד מלקוחותיו
של אותו פרקליט, כי משפטו של הלז נמשך כבר חמש שנים ועדיין לא הוגש כתב אישום.
הפרק הזה לא הגיע לכדי סיום כתיבה ואין יודעים מה עלה בגורל הקשר בין ק. לפרקליטו.
אבל למה לטרוח להמשיך ולתאר את העלילה אם העניין מובן? קפקא
חי וכתב תחת שלטון לא שקוף יחסית ולא דמוקרטי כלל. השלטונות עשו כרצונם באזרחים,
אם רצו. קפקא מתאר עולם בו די רק לרמוז כי אדם מסוים נחשד בעניין מסוים. מכאן
העניינים מתגלגלים מעצמם. החשוד אינו יכול כמובן לברר במה הוא נחשד, כדי לקדם
עניינים יש צורך בשלמונים. מצד שני, לא צריך למהר כלל וכלל מפני שהגשת כתב האישום,
המשפט, גזר הדין והמאסר אינם ממש נחוצים כדי להרוס את חייו של אזרח מן השורה ואלה
אכן נהרסים. ההרס אינו מתרחש בן-לילה ולכן הוא הרסני יותר. החשוד אינו מורחק מן
החברה ולמרות ההערכה לה הוא זוכה בתפקידו הבכיר, זה כלל לא בא לעזרתו. אט אט
מתרחקים ממנו, עניינו נסחב, עצביו נמרטים וכל אלה גרועים ובלתי נסבלים.
הסוף לא ממש ברור ואין אחד מוחלט. ברור שספר מהסוג הזה לא
מניחים באמצע רק בגלל שהוא בלתי נסבל בתחילתו ואף בהמשכו. האם בסיום הקריאה מגיעים
לידי סיפוק, הבנה, תובנה? מעט מדי וחבל הרבה. הפוטנציאל האדיר קיים: הספר אפל
כדבעי, החומרים האנושיים קיימים ובכל זאת יש תחושה של החמצה. יתכן ואין זה ספר
מתאים להתחיל איתו את קפקא. מצד שני, זה גם לא ממש אחד שיגרום לסיום הרומן איתו.
צריך לבדוק ספרים אחרים ולטעום מכתביו שהביאו אותו לידי תהילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה