הטירה/קפקא - בזבוז של זמן

כשבאים לקרוא קלאסיקה כמו הטירה ועוד משל קפקא, מין תחושה של מכובדות באה על הקורא. הנה ארוע ספרותי עומד לחלוף מול פניו, עומד הוא להיות עד לעוד ארוע תרבותי שאלפים היו עדים לו לפניו ועתה יהיה הוא עד לו עצמו ועיניו, שואב לתוכו את קרירות הפסגה ובא על סיפוקו.

ק. (קפקא? קצל'ה? קישקע? קומן סנס? לא ברור) הוא מודד קרקעות והוא מגיע לכפר שבראשו טירה, שם יהיה מפקח על הקרקרעות. ק. נשוי, אבל עובדה זו זניחה לסיפור באשר עומד הוא להנשא בשנית לאישה, פרידה אחת, נשואה בעצמה ועוד לאחד מחשובי הכפר.

הכפר, שבראשו טירה ורוזן בה, אחת המצויה בערפל וחשוכה תמיד, זימן את ק., אך ק. לא זכה לראות את הרוזן המזמין והבין משלוחו, ראש המועצה, כי למעשה מפקח על הקרקעות, לא כל שכן מודד מקצועי, כלל אינו ממין העיסוקים הנחוצים לכפר עתה ובעתיד. מורה אחד בשם סורדיני כבר סידר הכל ויש גם דמות בשם סורטיני. אלא שאם ק. כבר נמצא בכפר, שמא יתכבד ויהפוך לשמש בית ספר, שרת של ימינו. אלא שק. לא ממש מבין בשמשות, לא יהיה לו היכן לגור בבית הספר המכיל שתי כיתות בלבד, לא יוכל לגור שם כנשוי לאשתו הטריה, ולהראות כך לפני הילדים. אם לא די בכך, לק. הוצמדו שני עוזרים צעירים, למרות שהיה אמור להביא את עוזריו שלו וכלי עבודתו, צעירים הבאים עליו לטורח מתמיד ואינם מקילים עליו.

הכפר הוא מקום משונה, והרי דובר בקפקא, וכך באה לה חותמת הקפקאות ומטביעה על הכל מחותמה הסוריאליסטי. ק. לא מצליח להגיע לטירה, אבל שפע שלוחיה נתקלים בו יום יום ושעה שעה. לכל אחת אמירות משלו, בקשות משלו והודעות משלו. מעמדו של ק. נע מרום המעלה לשאול תחתיות, עניין של דקות לכאן ולכאן. יש שיאמרו הלא אסור להחמיץ את הביקורות שיש לק. על השלטון, והכפר הוא אך המדינה, העולם כולו, בזעיר אנפין. אפשר לראות את זה כך ואפשר לומר בנפש חפצה שהמלך הוא עירום, אף גאטקעס אין עליו, אפילו הבולבול שלו קטן, כפתור ממש.

הספר מקומם מאוד, מביך שבכלל קיים, מתסכל את הקורא עם מעל 300 עמודים צפופים ומשעממים, נטולי תכלית קפקאית, שהרי גם לשיגעון יש היגיון משלו. הסיפור מטופש כל כך שלעיתים לקרוא את פסקת הפתיחה, האמצע והסיום של פרק הנמשך עמודים רבים, מספרים את כל הסיפור ומשאירים עודף של קריאה מבוזבזת. אם "המשפט" היה קפקאי במיטבו, "הטירה" הוא הגיחוך, הטפשות, הבזבוז והטרחנות במיטבם. אם נוסיף על הכל, שאף סיום אין לספר, עניין ידוע, דבר שהיה אולי מביא את הקורא לקתרזיס מסוים, שמא קפקא כלל לא התכוון לפרסם יצירה נלעגת זו, לא טרח על שיפוצה, ליטושה, קיצורה ועידונה, לא התכוון כלל שיקראו... בחרו את שחשקה נפשכם, אבל שמרו עליה, את נפשכם, מיצירה זו. כן, לפעמים פרסום ותהילה הם רק פרסום ותהילה. שנת 2020 זכתה לתרגום חדש של הטירה מאת נילי מירסקי המנוחה. התרגום הישן בהוצאת שוקן, זה של שמעון זנדבנק מעולה ממש ולא ברור מה מצאו מי שמצאו להוציא את הספר העלוב הזה בהוצאה חדשה.

המשפט/פרנץ קפקא - המלצה

פרנץ קפקא הוא בן זמנם של סטפן צוויג ופרנץ ורפל. בעוד אלה כותבים בלשון מודרנית ונטולת מליצות, קפקא מסתמך בכבדות על הכתיבה הדוסטויבסקית וזה, בלשון המעטה, לגנותו. הכתיבה שלו מליצית לגמרי, מעוטרת עד בלי די, עטופה בשכבות כבדות של נימוסים מזרח אירופאיים וטרחנית להפליא. האם למרות כל אלה צץ ועולה מבין השורות סיפור עטור תהילה, קפקאי שכזה? הסיפור אכן קפקאי, אבל מי שמצפה לראות כיצד התהילה הקפקאית באה לידי ביטוי ומיצוי, מוכן לעבור שבעה מדורי שעמום, לטחון חצץ בסיוע האדיב של אחד ישורון קשת, המתרגם ב-1977 באילו נכתבו הדברים ב-1827, והם בכלל נכתבו ב-1920, נכונה לו הפתעה כשקפקא עצמו לא כותב כך בשפת המקור ובעברית בוחר לו המתרגם לסבך ללא צורך, בהוצאה הראשונה של שוקן.

ומהו הסיפור הלא סביר והלא מעניין הנפרש לפני הקורא? ההתחלה דווקא מבטיחה: יום אחד מגיעים שני אנשים אל הפנסיון בו מתגורר יוסף ק., מודיעים לו שמתנהל נגדו משפט וכי הוא אסור. אסור זה אחד שנאסר לאחר שנגזר דינו. אולי עצור? מתברר שגם וגם, אבל אין הם נוגעים בו ואף המחשבה החולפת בראשו לברוח מתבררת כמיותרת. ועכשיו לפרטים. יוסף ק. הוא אישיות בכירה בבנק מקומי. אדם, שלפחות עפ"י עדותו עצמו, נקי מכל רבב. מה, אם כן, רוצים ממנו? או, את זה אין אנו יודעים ובהמשך מתברר שזה גם לא מעניין. מה שכן, מתפתח כאן סיפור, הדומה לסיפורים רוסיים רבים, של היחיד כנגד השלטון וכנגד מנגנוני השלטון. מה עוללו אותם מנגנונים לק.? מתברר שדבר לא. זה כמובן לא מונע ממנו לחשוב שאם המנגנונים רוצים למצוא משהו נגד אדם כלשהו הם ימצאו, שהם מושחתים ולוקחים שלמונים על ימין ועל שמאל. למרות מחשבות אלה, ק. לא בוחל ביצירת קשר עם אחת המצויה בבית המשפט, ממנה הוא רוצה לברר דברים. בין לבין, האישיות הבכירה ק. מתברר כטרחן לא קטן, אחד שהייתם דווקא רוצים להתרחק מאישיותו העלוקתית, החלקלקה והבטוחה בעצמה עד גועל.

עד אמצע הספר הגיבור ק. עדיין לא אסור, מגיע לחקירותיו ויוצא מהן כאילו כלום, לא יודע דבר על החשדות נגדו ולא סובל כהוא זה ממצבו. חוסר הסבירות של הסיפור לא ממש מושכים להמשיך לקרוא.

בהמשך בוחר ק. לפטר את פרקליטו, בתחושה שזה לא עושה די למענו. תוך כדי ניסיון לומר לפרקליט כי הוא מפוטר, שומע ק. סיפור של אחד מלקוחותיו של אותו פרקליט, כי משפטו של הלז נמשך כבר חמש שנים ועדיין לא הוגש כתב אישום. הפרק הזה לא הגיע לכדי סיום כתיבה ואין יודעים מה עלה בגורל הקשר בין ק. לפרקליטו.

אבל למה לטרוח להמשיך ולתאר את העלילה אם העניין מובן? קפקא חי וכתב תחת שלטון לא שקוף יחסית ולא דמוקרטי כלל. השלטונות עשו כרצונם באזרחים, אם רצו. קפקא מתאר עולם בו די רק לרמוז כי אדם מסוים נחשד בעניין מסוים. מכאן העניינים מתגלגלים מעצמם. החשוד אינו יכול כמובן לברר במה הוא נחשד, כדי לקדם עניינים יש צורך בשלמונים. מצד שני, לא צריך למהר כלל וכלל מפני שהגשת כתב האישום, המשפט, גזר הדין והמאסר אינם ממש נחוצים כדי להרוס את חייו של אזרח מן השורה ואלה אכן נהרסים. ההרס אינו מתרחש בן-לילה ולכן הוא הרסני יותר. החשוד אינו מורחק מן החברה ולמרות ההערכה לה הוא זוכה בתפקידו הבכיר, זה כלל לא בא לעזרתו. אט אט מתרחקים ממנו, עניינו נסחב, עצביו נמרטים וכל אלה גרועים ובלתי נסבלים.

הסוף לא ממש ברור ואין אחד מוחלט. ברור שספר מהסוג הזה לא מניחים באמצע רק בגלל שהוא בלתי נסבל בתחילתו ואף בהמשכו. האם בסיום הקריאה מגיעים לידי סיפוק, הבנה, תובנה? מעט מדי וחבל הרבה. הפוטנציאל האדיר קיים: הספר אפל כדבעי, החומרים האנושיים קיימים ובכל זאת יש תחושה של החמצה. יתכן ואין זה ספר מתאים להתחיל איתו את קפקא. מצד שני, זה גם לא ממש אחד שיגרום לסיום הרומן איתו. צריך לבדוק ספרים אחרים ולטעום מכתביו שהביאו אותו לידי תהילה.