הספר שלפנינו עוסק בשלושה: ביאליק, ברנר, עגנון והיחסים
ביניהם. ביאליק נולד ב-1873, ברנר ב-1881 ועגנון ב-1887. כשהספר מתחיל במפגש
ביניהם, למעשה בהיכרות ביניהם, עגנון היה צעיר מביאליק ב-14 שנים והוא אך צעירצ'יק
כבן 22. ביאליק נח לו על זרי הדפנה באודסה, שם היה עורך עיתון עברי, כשבשלב מסוים
הוא עורך באכזריות וברשעות את כתביו של ברנר, המצוי בווייטצ'פל שבאנגליה ומצפה לשכר
סופרים מכתביו המתפרסמים אצל ביאליק. רחוק מהם נמצא צ'צ'קס, הנקרא טשטשקעס, טשטשקס
ועוד הטיות, והמדור לזיהוי קרובים גילה שזה מיודענו ש"י עגנון.
מרגע שבאר החל לשרטט לפנינו את הקשרים המסועפים החל מִזְרָק
שמות (ניים דרופינג, בעברית) אדיר, שלא חדל לרגע. זה מתחיל בש. בן ציון, סופר ידוע
שלא שמעתם עליו ומקים את מדינת תל-אביב, אני גר ברחוב שנקרא על שמו, הרחוב המקביל
הוא שד' ח"ן ורק לברנר אין רחוב, אבל יש גבעה, גבעת ברנר, שיש בה משתלה ידועה
וגם בריכה, לידיעתך, בגין. המשתלה פתוחה בשבת ואילו משתלה ידועה אחרת נסגרה תחת
חוק סגירת עסקים בשבת. אבל נעזור את הרכילות העסיסית הזו ונפנה לספר שכולו רכילות
עסיסית עוקצנית אחרת, נעלה וספרותית. אלה כמובן אינם השמות היחידים ולהם נוספו
בובר, ברדיצ'בסקי, אחד העם, אז"ר (זה מהכפר), זלמן שניאור (מהנשיאות), בן
גוריון (מהממשלה) ועוד מאות שמות, רק זרקו שם (יו ניים איט, בעברית)
ש. בן ציון היה פטרונו של עגנון. עגנון עבד אצלו, היה
מזכירו, מגיה החומר שהגיע אליו וכך הלאה. וכמובן, כששלושה יהודים נפגשים, אפילו על
הנייר שסובל הכל, מיד יש מחנות. עגנון הצעיר והענוג למראה, הוכיח שמראה צעיר וענוג
למראה עלול להטעות. מיד הוא בחר במחנה ברנר, כי הגבעה קמה מאוחר יותר. ברנר לטעמו
היה, נו, לטעמו יותר. למרות זאת, ברנר היה אדם מופנם, לא נעים לסביבתו, לא דיבר
הרבה בסביבה לא מוכרת היטב, אבל ידע שכשמו כן הוא, לירוק אש והלהבה בערה זמן רב.
מרוסיה ברח, מלונדון התרחק, לישראל עלה ונדד בין המרכז לירושלים עד שנרצח, שוב
במרכז. באר מודיע לנו על כך בשורה אחד מקרית ולא מודיע מתי השבעה והיכן. עוד בחייו
ברנר היה רחוק מלטפוח על שכמם של חבריו, אבל לממש ידע גם ידע וכבר אז נחשד באהבה לבחורים
ענוגים, גנסין במיוחד. אמנם הוא דאג להתחתן, אפילו בן היה לו, אבל בעצמו ידע שבעל
הוא לא יכול להיות.
העולם המשיך לסוב על צירו, שנים עברו, עגנון התפרסם תוך
כתיבה, ואז חש שיש לשוב ולהתקרב למחנה ביאליק, משום שכפר וקריה ע"ש ביאליק
נוסדו רק מאוחר יותר. ולמה מחנה ביאליק? כי שם מצוי הכסף. ביאליק לא בזבז זמנו,
היה עסוק כדבורה עמלנית בעריכה, שירה, פרוזה והחיבור ביניהם, אבל מעניין שמי
שבסופו של דבר תמך כלכלית בעגנון היה דווקא זלמן שוקן ומכאן המהדורה המלאה של כתבי
עגנון שהתפרסמה בהוצאת שוקן ושבה והתפרסה עם תיקונים ותוספות. איזה עולם קטן.
ב-1921 החליט ביאליק לעבור לבאד הומבורג בגרמניה לטפל
בחולייו. והנה, הפלא ופלא, בעיר זו מצוי גם עגנון ושם ביתו. שלוש שנים חלפו
בנעימים, גם הוצאות מוריה ודביר קמו, אז ביאליק מחליט לארוז מטלטליו, לעזוב את
המקום הנעים הזה ולעלות לישראל כאילו שעמם לו והוא חיפש להשתתף בהשרדות. בתל אביב
הקים את ביתו, בית שהפך לבית תרבות וכל המי ומי בספרות, בשירה ובתרבות בכלל, נדבקו
למקום. רק ענגון לא נטה לדבוק בבית ביאליק, אולי לא מצא חניה. עשר שנים נהדרות שהה
ביאליק בעיר הלבנה עד שנסע לווינה, לניתוח להוצאת אבני כליות, ניתוח אותו לא שרד.
ובעוד עגנון בבאד הומברג והנה ביתו עולה באש וכשלושת אלפי
ספריו עולים באש וכל כתבי העת שלו גם. גם ספרים בתהליך כתיבה עלו רובם באש. הדבר
קורה שוב ב-1931 בביתו בירושלים, במאורעות תרפ"ט. הבית עולה באש, לו ולמשפחתו
שלום.
200 העמודים הראשונים היו מעניינים. ההמשך שקע במין קיהיון
של חזרתיות בין הזוג הנצחי עגנון-ביאליק, כשלא ברור אם בכלל צריך להדביק אותם כל
כך. אבל לצורך הספר הם דבקו ודווקא עשרים העמודים האחרונים חזרו לעניין. בעוד ביאליק
חוגג שישים ומנסים להביא את עגנון לכתוב משהו בשבחו, כמו גם לפרסם תכתובות שהיו
ביניהם, דב סדן וברל כצנלסון מנעו פרסום שכזה, שהעמיד את ביאליק באור לא טוב. שנה
לאחר מכן ביאליק, כאמור, לא שורד ניתוח בכליותיו ועגנון נותר לבד לתהילת עולם.
תרצו, תקראו. כדאי שתרצו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה