מי שקרא את ליצני החצר של דגן זוכר כיצד ארבעה שרדו בזכות
היותר צוות הבידור היהודי של מאיור קוהל הגדול במחנה הריכוז. עתה לפנינו מעין
המשך, אבל רק מעין.
מנחם זאלץ הוא בעל קיוסק בממילא המוזנחת, המהווה מקום לקנות
מאכל פשוט ובעיקר שתיה. אבל אלה רק תירוצים. אלה הבאים באים לעצור בקיוסק הוותיק
מאוד, להחליף דעה, להתחדש מידיעה שטרם פשטה ובעצם זו אתנחתא לרבים מדיירי האזור. כשמתחילות
העבודות בממילא, למה שיום יהיה רחוב מהודר מול כפר דוד ולא רחוק משער יפו, עסקים
רבים יתפנו, כולל הקיוסק של מנחם זאלץ. משזאלץ הולך לעולמו, כהנא, לשעבר השופט
כהנא, המספר את סיפור שלפנינו, בא ללוויה ובדרך נס ניצל כשהוא מסרב להסעה ברכב
שדקה לאחר מכן מתרסק ונהגו נהרג. כהנא מחליט שבגיל 67 זה בדיוק הזמן לצאת למסע
פרידה מירושלים. מישהו מאותת שהזמן קצוב.
אלא שכהנא, איש שלא זכה למגע אישה בחייו ובעצמו גיבן, יחווה
הפתעה גדולה. איכשהו הוא מגיע לביקור חולים בבית החולים ושם הוא פוגש את ד"ר
יהושע זיבנשיין, עוד אחד מארבעת ניצולי ליצני החצר ומי שהציל את רגלו וכך את חייו, והפתעה גדולה לשניהם. עשרות שנים
הם חגים במעגלים בירושלים ולא נפגשו. זיבנשיין אלמן וחי לבד, הוא שומע את סיפור
הפרידה של כהנא ומשכנעו להיות חלק מצוות בית החולים בתפקיד אוזן כרויה ונותן עצות
לחולים במחלקה האונקולוגית, כנראה מנחמות.
ואת מי פוגש כהנא בבית החולים? את קלרה, האישה הראשונה
בחייו. לא אספר מה קרה בהמשך, האושר גדול לשניהם, אבל ענן מעיב על הד"ר.
הפרידה מירושלים הופכת לכפולה והספר המתוק הזה נגמר.
כל זאת קורה ב-1993, משהסכמי אוסלו נחתמים והתקווה הופכת לשפיכות
דמים איומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה