צ'כוב כתב בעיקר סיפורים קצרים והספר הזה מכיל ארבעה כאלה.
לא אתעכב כמעט על אף סיפור, רק אציין כמה דברים המאפיינים את כל הסיפורים ובכלל את
כתיבתו של צ'כוב.
אני לא אוהד של הספרות הרוסית, המרבה להג ושמות רבים, כמו
גם מבחר נושאים מצומצם. את צ'כוב אני אוהב. הוא ממעט בלהג, כל משפט במקומו ומענג
לקרוא אותו. בארבעת הסיפורים שהתקבצו בספר הזה כל הדמויות חשות שהן אינן במקומן,
לא בזמן, לא כלכלית ולא בעיתוי הופעתן על במת העולם. כולן כואבות כאב כלשהו, יהיה
זה אהבה, מעמד, מצב כלכלי או מוות קרב.
הסיפור הרביעי, מעשה משעמם שמו, עוסק במרצה בכיר, פרופסור
לרפואה בשנות השישים לחייו, המרגיש כי סופו קרוב. סיפור מקסים המתאר בגוף ראשון
כיצד הוא בונה את הרצאותיו בכיתה בבחינת המשפטים הראשונים המביאים את שאר ההרצאה,
החידודים, השנינות והאנקדוטות ברצון שלא לשעמם את התלמידים. קסם של תיאור. אני כבר
לא מדבר כיצד אותו מרצה יורד על הספרות הרוסית ומשמיץ אותה. זה היה חביב עלי מאוד.
ב-248 עמודים מצליח צ'כוב להכניס אותנו לעולמם של הבלתי
מרוצים, כשאליהם נספחים תמיד העלוקות האוכלות על שולחנם בלי בושה מעשה יומיומי. יש
כסף, יש מעמד ולפעמים אף תהילה בינלאומית. נחת וסיפוק אין. יכול להשמע מדכא, וזה
אכן כך. אל תמנעו מעצמכם את הקריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה