בואו נניח לרגע את הדיון הלא מכבד, האם השואה שייכת לאשכנזים בלבד. סוכרי הכניס את זה בעצמו לספר. כדור שני לשואה, שואת יהודי לוב, הוא ידע במה דברים אמורים.
370 יהודים, שרובם ככולם בעלי אזרחות בריטית, בחלק של צפון אפריקה שנכבש ע"י הבריטים, נלקחו לברגן-בלזן דרך איטליה. לאיטליה הגיעו במרץ 1942 ולאחר מכן למחנה שלא נחשב מחנה השמדה, אלא מחנה אליו נלקחו יהודים ולא יהודים מכל מיני ארצות כבעלי אזרחות כזו שיכלו לשמש להחלפת שבויים. זה המחנה בו גם מתה ממחלת הטיפוס אנה פרנק. כל המידע הזה אינו מצוי בספר ואינו מעניק מסגרת להבנה טובה יותר.
סוכרי מרבה להשתמש במשפטים ביהודית-לובית, באיטלקית, אנגלית וגרמנית. המשפטים משובצים כמעט בכל עמוד ועוצרים בקריאה השוטפת. הכתיבה של סוכרי אינה כשל אפלפלד ולא כשל פרימו לוי, אם ניקח שניים שהרבו לכתוב על השואה.
בנגאזי בלוב היתה חשובה כעיר פחות מטריפולי הבירה, אבל עדיין עיר חוף חשובה. נכבשה שוב ושוב בידי האיטלקים והבריטים, לא בני ברית, כשלבסוף במלחמת העולם השניה יהודי העיר נלקחו בפקודת הגרמנים לגרמניה. רוב הספר לא מדבר על תאריכים והקורא חייב לנחש במה מדובר.
כל עוד היהודים היו נתונים בידי שוביהם האיטלקים המצב היה רע, אם כי לא חמור. האיטלקים פחות קפדנים מהגרמנים וכל עוד לא היה ברור מה מצב היהודים, שכמות זעומה של משאיות הספיקה לשנעם, המצב נע בין לא טוב לסביר. מי שכיסו איפשר זאת יכול היה אף לשלוח נציג לעיר הסמוכה ולהביא מעט מזון נוסף. משהוחלט להעבירם למחנה הסופי, מצבם הורע בעליל עד להותרת הדמות העיקרית בספר, דמותה של סילבנה חג'ג' בלבד בחיים ממשפחתה.
אם כן, הסיפור מובא בעיניה, לא בגוף ראשון, של סילבנה לבית חג'ג'. בראשית הדברים היא מתחילה לעבוד בחנות אביה אליהו, חנות לאספקת חומרי בניין. למרות שהעיר עוברת טלטלה בין האיטלקים לבריטים, נדמה שזה יותר מין פינג-פונג של נפצים. מין מאבק מנומס וכמעט נטול נפגעים. לרוב אך מעשיר את שפות הנכבשים ומעניק אזרחויות. כשנכנסים הגרמנים לתמונה הכול משתנה לרעה. כמו שציינתי, כל עוד מאות היהודים בהם מדובר נמצאים באיטליה, המצב נסבל ויש תקווה. מרגע שהוחלט על העברתם, תקוותיהם פסו ומעטים נותרו מהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה