מחתרת המסילה, ספרו הקודם של וייטהד, לא הותיר רושם מיוחד. האם זה טוב ממנו? "כל פרק פוגע במטרה", כך סבור הניו יורק טיימס ואם כך, זה מצריך חשדהו וחשדהו.
אלווד קרטיס הוא נער מחונן, הגדל בשנות השישים בטלהסי שבפלורידה הגזענית. הוריו נטשו והוא נותר עם סבתו העובדת וחוסכת אגורה לאגורה למען חינוכו. אלווד לומד, עובד, נרשם לאקדמיה, מתקבל ותופס טרמפ להתחיל את לימודיו, כשלחוסר מזלו מדובר ברכב גנוב. הוא נחשד לאחד הגנבים, כך זה כשאתה בעל צבע עור לא מתאים, וזה כלל לא משנה שאתה בכלל הטרמפיסט. אחר כבוד ולאחר משפט, אלווד מובל לאקדמיית ניקל לרצות עונשו, שם נחשבים הנערים כשווי ערך לניקל פחות או יותר, פחות אם הם כהי-עור. באקדמיה הוא פוגש את טרנר, ההופך לחברו הטוב ביותר. לעובדה זו יש משמעות בסוף הספר.
התשתי אתכם עד עתה כאילו מעתה יצוצו כל ההבטחות שבכריכה האחורית. ניתן לסכם ולומר, שכל הסיפור מסופר שם, אבל בספר עצמו אין לזה כמובן זכר משום שהכריכה משמשת למקדם מכירות לאין סיפור בספר זה. לא שהסיפור רע, הוא פשוט נפקד.
ועתה לתשובה לשאלה האם הספר הזה טוב מהקודם.
הוא לא, הוא רע ממנו, ריקני, מתיש ולרוב כלל אין לכם מושג בכל פרק חדש במי מדובר ועל מה. טכניקה בזויה, במיוחד כשזה בא ממישהו חסר כישרון בסנט כמו וייטהד בעל הראש האפרורי.
ואני תוהה, היכן הסלקטורים. האם עד כדי כך יבש שוק הספרות שכבר מוכנים לפרסם הכל? האם אין טעם נרכש ומשתבח, אפילו טעם לפגם?
אולי אנחנו במצב משונה שכזה, לנוכח הספרות בת זמננו, שאולי כדאי להסתפק במה שכבר נכתב, להמשיך לפרסם ולקרוא מה שקיים? הרי מזמן לא קראתי ספר משובח חדש ואני מקפיד קלה כבחמורה בבחירתם.
ממליץ להמנע לגמרי מהספר גם אם אתם נואשים במיוחד.
