‏הצגת רשומות עם תוויות קולסון וייטהד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קולסון וייטהד. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 בדצמבר 2023

נערי ניקל/קולסון וייטהד - להתרחק

מחתרת המסילה, ספרו הקודם של וייטהד, לא הותיר רושם מיוחד. האם זה טוב ממנו? "כל פרק פוגע במטרה", כך סבור הניו יורק טיימס ואם כך, זה מצריך חשדהו וחשדהו.

אלווד קרטיס הוא נער מחונן, הגדל בשנות השישים בטלהסי שבפלורידה הגזענית. הוריו נטשו והוא נותר עם סבתו העובדת וחוסכת אגורה לאגורה למען חינוכו. אלווד לומד, עובד, נרשם לאקדמיה, מתקבל ותופס טרמפ להתחיל את לימודיו, כשלחוסר מזלו מדובר ברכב גנוב. הוא נחשד לאחד הגנבים, כך זה כשאתה בעל צבע עור לא מתאים, וזה כלל לא משנה שאתה בכלל הטרמפיסט. אחר כבוד ולאחר משפט, אלווד מובל לאקדמיית ניקל לרצות עונשו, שם נחשבים הנערים כשווי ערך לניקל פחות או יותר, פחות אם הם כהי-עור. באקדמיה הוא פוגש את טרנר, ההופך לחברו הטוב ביותר. לעובדה זו יש משמעות בסוף הספר.

התשתי אתכם עד עתה כאילו מעתה יצוצו כל ההבטחות שבכריכה האחורית. ניתן לסכם ולומר, שכל הסיפור מסופר שם, אבל בספר עצמו אין לזה כמובן זכר משום שהכריכה משמשת למקדם מכירות לאין סיפור בספר זה. לא שהסיפור רע, הוא פשוט נפקד.

ועתה לתשובה לשאלה האם הספר הזה טוב מהקודם.

הוא לא, הוא רע ממנו, ריקני, מתיש ולרוב כלל אין לכם מושג בכל פרק חדש במי מדובר ועל מה. טכניקה בזויה, במיוחד כשזה בא ממישהו חסר כישרון בסנט כמו וייטהד בעל הראש האפרורי.

ואני תוהה, היכן הסלקטורים. האם עד כדי כך יבש שוק הספרות שכבר מוכנים לפרסם הכל? האם אין טעם נרכש ומשתבח, אפילו טעם לפגם?

אולי אנחנו במצב משונה שכזה, לנוכח הספרות בת זמננו, שאולי כדאי להסתפק במה שכבר נכתב, להמשיך לפרסם ולקרוא מה שקיים? הרי מזמן לא קראתי ספר משובח חדש ואני מקפיד קלה כבחמורה בבחירתם.

ממליץ להמנע לגמרי מהספר גם אם אתם נואשים במיוחד.

יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

מחתרת המסילה/קולסון וייטהד - לא כדאי

קולסון וייטהד רקח לנו סיפור סביב מחתרת המסילה, שהייתה מבריחה עבדים שנמלטו מבעליהם אי שם במאה ה-19. המסילה היתה שקועה כמה קומות מתחת לאדמה, התחנות היו סמויות מהעין ורק המבריחים ידעו להיכן להביא את הנמלטים. המנהרות היו אמורות לקלוט לתוכן את הרכבות האפופות עשן מדוודי הפחם שלהן, כשלעשן אין ממש להיכן להתפזר והוא אפף את הרכבת וחנק את כולם. נוסעי הרכבת היו אמורים שלא להבחין שהרכבת עוצרת בשום מקום ומעלה נוסעים כושים בודדים והכל טוב. אלה עוד הבעיות הקטנות של הספר הזה.
משהגיעו הנמלטים למדינות מקלט, כאלה שהתירו לכושים עבדים נמלטים להסתובב חופשי, הציעו לנשים אמצעי מניעה, ברקע היו גורדי שחקים ובהם מעליות שהובילו נוסעים מעלה, וכל זאת ב-1839. גם אלה בעיות קטנות בסיפור. הבעיה הגדולה היא שהסיפור למעשה לא ממש קיים.
ומה כן יש?
קורה נולדה למייבל, שנמלטה בעצמה מהבוס הלבן שלה. היא לא אמרה יפה שלום לבתה קורה, לא הכינה מסיבת פרידה, לא ארזה מזוודה. פשוט נעלמה. מעשה אמהות, סימן לבנות. קורה, הבת, החליטה שלא להיענות להצעתו של סיזר לברוח. בסוף החליטה שכן וכי מה כבר חיכה לה בחוות רנדל, פרט לעבודה קשה ומכות?
ההברחה לתחנה לא היתה פשוטה. בדרך לרכבת היא הותקפה ע"י נער, נאלצה להכות בו באבן וזה נגמר רע לנער וטוב לה. סיזר וקורה הובלו לדרום קרוליינה, שם התחילו חיים חדשים, אבל לא לעולם חוסן משום שגם לוכדי העבדים אינם נחים לרגע לנוכח שפע הפרסים המחכים להם בלוכדם עבדים והחזרתם למקום החביב ממנו נמלטו. כך מוצאת עצמה קורה הנבערת נחטפת ושוב חוזרת לחיים נורמליים, שם היא מפתחת יכולת לימודית מרשימה ולומדת על המורים ברומא העתיקה ואף חוטאת במחשבות פילוסופיות. לא שעבדים הם מטומטמים בהכרח, קולסון וייטהד חושב שאנחנו כן. בשלב מסויים קורה עובדת במוזיאון המדגים חיים השבטים באפריקה והיא בו מוצג חי. רק שקורה מעולם לא היתה באפריקה ומניין לה מיהו לובנגולו מלך זולו?
אז מי שרוצה לקרוא ספר משובח על עבדות, יקרא את זכרון ארוך של פרד ד'אגיאר או יוסיף ספר טוב כמו עבד אמריקאי של פרדריק דאגלס. מי שרוצה משהו מודרני יותר על אפרו אמריקאיות יקרא את  העזרה של קתרין סטוקט. את מחתרת המסילה יש להשאיר על המדף. וייטהד בהחלט לא יודע לספר סיפור ואם הניו-יורק טיימז המליץ, זרקורים אדומים צריכים להדלק.
נכון שאנחנו כקוראים ישראליים מהפרובינציה לוקחים ללב סיפורים על עבדות, הרחוקים מאתנו שנות אור, אבל גם סיפורים כאלה צריכים להיות אינטליגנטיים, מרגשים וקוהרנטיים. זה כל מה שאין בספר.
מובן לגמרי שווייטהד כיוון את ספרו לטלוויזיה ואכן במהרה הופיעה סידרה, מה שלא צריך לגרות חובבי סדרות. לא לנסות למצוא למרות הכוכבת קורה המופיעה שם והיא שחקנית מרשימה וצעירה. מחליא.