ספרון זה, שגודלו הפיסי כמחצית מגודל ספר טיפוסי של עם
עובד, מכל 133 עמודים מתוך יומנים המכילי בצרפתית מאות עמודים. אלה היומנים של
האחים דה גונקור, כשאדמון דה גונקור הבכור, שנותר אחרי האח הצעיר שמת, היה סופר,
מבקר ספרות והיסטוריון של האמנות. היומנים התחילו ב-1851 והסתיימו בשנת 1895.
הספר הזה הוקדש לעפר איילי בן קיבוץ יפעת, טייס שנפל במלחמת
יום הכיפורים. לכאורה, הספר מכיל רק דגימות מזיכרונותיהם של האחים, אבל למרות
הדגימות, זו אחת התקופות הפוריות בספרות הצרפתית החביבה עלי ושמחתי מאוד שספר זה
נפל לידי. לא רק סופרים מוזכרים בספר, גם ציירים ופסלים כרודן. אבל מהסופרים יש לא
מעט: מהמוזכרים ביותר הלא הוא פלובר, המתגורר אמנם ברואן, אך משמגיע לפריז, הוא נפגש רבות עם האחים, כמו גם ויקטור
הוגו. וכך גם סנט-בו, אלפונס דודה, טורגנייב, ז'ורז' סאנד, דימא, שאטובריאן,
גוטייה, מירבו וכמובן אמיל זולא.
בנוגע לטורגנייב נאמר: "אין ספק: טורגנייב הוא איש
שיחה בלתי מצוי, אך כסופר הוא פחות מן הרפוטאציה שלו... אך כאמן המתאר בני-אדם,
קטן הוא, אין לו מידה מספקת של עוז בהסתכלויותיו, ואמנם ביצירותיו אין אותה קשיות-בראשית
של ארצו, קשיות של מוסקבה, קשיותם של הקאזאקים...". נו, טוב.
אהבתי את הספרון הזה, שלא חידש כמעט דבר, לא בא משום מקום
ולא הלך. אבל לשמוע ממקור ראשון על מישהו שאירח את כל המי ומי כחבריו הקרובים, עשה
לי משהו. אחרי ככלות הכל, אין כמו הספרות הצרפתית. הייתי שמח לארח את מישל וולבק
לשיחת קטרוג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה