גולט/דני בר - המלצה רפה

 

זהו ספרו השלישי של דני בר שאני קורא. דני הוא מספר טבעי, עטו קל וזורם, והסיפור קורם עור וגידים מעולם הדמיון המוכר לו מעברו כאיש שב"כ.

האם שוטר הרואה פשע כשהוא בחופשה מפסיק להיות שוטר? ורופא הרואה נזקק? כבאי? האם אנשי מוסד לשעבר מנועים מלהודיע על מקום היותם בחופשה במקומות רגישים?

יפתח, איש מוסד בעבר, מדריך ומפעיל סוכנים בעברו, יוצא לחופשה עם עוד חמשת פקודיו לשעבר בטורקיה. הזמנים הם זמנים רגישים, אבל היתר הנסיעה מוצא והם נוסעים למקום בו תמתין להם גולט, יאכטה תורכית. שיט עצל בין החופים שם אמור להבטיח חופשה גברית נעימה. אלא שגם אם הם אך נופשים, וכבר לא ממלאים שום תפקיד פעיל במוסד, מישהו צריך לנקום את רציחתו של עימאד מורנייה, שאישיותו הנעימה הותירה אחריו חצי עולם המבקש את מותו, אבל ישראל כנראה מחזיקה באקדח המעשן.

מספר סוכנים יוצאים בעקבות השישה, בעיקר אחד שריף, שנסראללה מבקש אותו במיוחד לבצע את הנקמה/חטיפה, ואם תקום מהומה רבתי, שתקום. מהר מאוד העניינים יוצאים משליטה, הן מהצד הישראלי והן מהצד הלבנוני, אלא שפתאום מבקשים למתן עניינים. מלחמה אינה דבר נעים לשום צד, אבל יש מי שמחבל במסר לחדול מחטיפה, ומהצד הישראלי מנהלת אחת רוני את העסק בלבנון בסיוע המפתיע של אחת מונא מהחיזבאללה. יפתח נחטף בכל זאת, נוהל חניבעל מופעל. בסדרה, אם תהיה, זה אחד מרגעי שיא. הצבא נכנס לתמונה, מסכים מופעלים בכל מקום, ראש הממשלה זורק הוראות, העולם כמרקחה.

בהמשך חיל הים נכנס לתמונה בניסיון לאתר ספינה המכילה את החוטפים והחטוף בדרכה מטורקיה ללבנון. בשטח מנסים לברר מי בדיוק נחטף, לאן ומה קרה לאחרים.

בשיחה בין רוני המפעילה מהצד הישראלי לבין מונא הלבנונית, עולים נושאים שונים מהעבר המדמם בין ישראל לשכנותיה.

בסופו של דבר, ספר שרובו ככולו דיאלוגים, לא יותר מדי נופים, לא חופשה, לא מחשבות, לא התלבטויות. קלילון שכזה. בתחילה זה זורם יותר בכיוון של חיכוך בין יפתח המדריך לפקודיו, הוא הנוקשה הרואה צל הרים כהרים, הם רוצים רק בריזה ובשר על האש. בהמשך זה נגמר במיטה. אולי.

שהיד/דני בר - המלצה

דני בר, איש השב"כ לשעבר, אין איש המתאים ממנו לתאר כיצד מופעלת רשת סוכנים המסייעים לעבודת השב"כ בבואו ללכוד מפגעים פוטנציאליים במקום מגוריהם ובינות לאוכלוסיה עויינת.

הזמן הוא, כנראה, זמן שלטונו של אהוד ברק. הזמן בו נעשה ניסיון בקפמ דיוויד בסיועו של קלינטון ליצור שיחות שלום עם ערפאת. עצרת גדולה מתוכננת בכיכר רבין, הכיכר שאך לפני שנים אחדות אירחה איש שלום אחר, יצחק רבין, כיכר ממנה לא יצא בשלום. ההכנות לעצרת השלום ולפיצוץ הצפוי בעצרת, מילולית ממש, מהווים רקע לסיפור עוצר נשימה, בעבודתם של אנשי השב"כ והסוכנים שהם מפעילים, על-מת לעצור את שני המפגעים שאותרו מלבצע התאבדות שבעקבותיה ייגרם מוות המוני ופציעה של מאות.

אבל הסיפור הוא סיפור של הפעלת סוכנים ערביים למען ישראל, כאלה הרואים כיצד ניסיונות להביא שיחות שלום נתקלים בגלי איבה מצד הערבים ושוב חוזר לו ריטואל המעצרים, השנאה, הרתיעה וחוסר האימון. אלא שהספר אינו פוליטי, יותר ספר של האנשים, של מעשיהם, רגשותיהם ורצונם לפעמים לקצת שקט, בטחון ואף אהבה.

זהו ספר ביכורים של דני בר. יש בו כמובן חסרונות המאפיינים ספרי ביכורים, חסרונות אותם ניתן היה להעלים בעריכה קפדנית יותר. לעיתים, ממש באותה פסקה, כמה נושאים נדחקים יחדיו וצריך לעצור ולחשוב במי מדובר ועל מה, מה שקוטע את רצף הקריאה. אבל חוץ מזה, בר רקח סיפור קצבי, ללא שומנים מיותרים וללא פתרונות קלים. סיפור בעידן נטול סמארטפונים וטכנולוגיה עילית, שיכולים לקצר עניינים, שגם כך הראו עד כמה אנשים חכמים בנקודות מפתח יכולים לתרום לשינוי ולביטחון. ספר מעניין ושווה קריאה.

החצר הפנימית/דני בר - המלצה רפה

ספר טוב ניכר בכך שהסופר (או הסופרת) שולט בשפה באופן כזה שאינו מעליב את הקורא וגם ביכולת לספר סיפור. אם מדובר בסיפור הקשור למציאות כלשהי, בהווה או בעבר, צריך גם תחקיר הולם, אפילו אם מדובר בסיפור חצי בדיוני.

דני בר, מחבר הספר שלפנינו, התחנך בכפר ואף ניהל את כפר הנוער בן שמן שנים אחדות. הוא מכיר את המקום מכלי ראשון. בר גם יודע לכתוב מצוין, אבל כנראה שההיכרות מכלי ראשון גרמה לו לדלג על כמה הבהרות ולוותר על מספר הרחבות בסיפור, שהיו מחזקות אותו ומעניקות לו בשר. הסיפור אז היה מעניין יותר ומלמד יותר. ממילא, מי שבכלל בוחר לקרוא ספר על מציאות שהיתה, רוצה קצת ללמוד ממנה, אולי אף יותר מקצת.

החולשה של הספר נובעת מכך שהסופר רואה את רוחב היריעה, חושב שהקורא רואה אותה יריעה לרוחבה וקימוץ המידע התומך גורם לרשלנות מסויימת בקו הסיפורי. כך יוצא הקורא וחצי תאוותו בידו. מדובר הרי בצומת גורלית בהתפתחות הישוב בארץ: השנה היא 1939, המלחמה בבריטים בסיוע המחתרות במלוא עוזה, לפחות זו המודיעינית, הבריטים מקמצים ברישיונות עליה, באירופה מתחיל להשתולל הסער של מלחמת העולם השניה וכפר הנוער בן שמן נמצא בעין הסערה, שזה לפעמים המקום השקט ביותר ומסבב כל הרעש, ולפעמים ההתפרצות פתאומית וכואבת. לפעמים נדמה, כי זהו אך עניין אישי של אינספקטור מורטון מהבולשת להתנקם בד"ר להמן מנהל הכפר, להביא חרפה למקום ולגלות כי לא מעשה חינוכי נאצל נעשה שם, כי אם פגיעה בבריטים, שאך רוצים לשמור על הסדר.

בירושלים יושב חאג' אמין אל-חוסייני, העושה ככל יכולתו לפגוע ביהודים, כשדווקא בבן שמן ובסביבה הערבית היחסים לרוב טובים בהווה (של הספרׂׂ) ובעבר גם. אבל פתאום יש בוגד. פתאום הבריטים יודעים מה קורה במקום בו צריך להיות מעשה חינוכי ותמיכה בילדים מבתים הרוסים. במקום חינוך ותמיכה, יש סליקים וסליקים זה הרי מעשה בל יעשה במקומות כאלה. תלוי את מי שואלים.

רק סופו של הספר ובאחרית הדבר הקורא מקבל מעט הבהרות, אבל המאוחר הזה פוגע עוד יותר בספר, שאחרת יכול היה להיות מצוין. בן שמן היה במפתיע מקום גורלי מאוד, שהצרות סביבו לא פסקו עד ליולי 1948, אז שוחרר.

התחושה המרגיזה לאורך הסיפור היא ש... אין סיפור. המתח לא היה בו די, הדמויות לא מספיק מפותחות ולא די "גורליות". ניתן היה לפתח את דמויותיו של הספר, אף שאין בהכרח שהן קיימות, של "מוטקה" ו"נינה". אלא שנדמה שוב שדני בר מניח שראינו מספיק סרטים בנושא ונשלים בעצמנו.

כאן המקום לחזור ולציין את הכתיבה המשובחת, שבאופן מרגיז לא מחפה על דלות החומר. יד עורך מחמירה היתה מתקנת את המעוות ומביאה לקדמת הבמה את אחת הפרשיות הגורליות בדרך להקמת המדינה. אחרי ככלות הכל, חיפוש הנשק בכפר היה רק עניין אנקדוטלי. מסביב רחשו אינטרסים רבי עצמה בין כולם לכולם: בין הבריטים לערבים וליהודים, בין היהודים לערבים ואף בין הערבים לערבים.