זהו ספרו השלישי של דני בר שאני קורא. דני הוא מספר טבעי, עטו קל וזורם, והסיפור קורם עור וגידים מעולם הדמיון המוכר לו מעברו כאיש שב"כ.
האם שוטר הרואה פשע כשהוא בחופשה מפסיק להיות שוטר? ורופא הרואה נזקק? כבאי? האם אנשי מוסד לשעבר מנועים מלהודיע על מקום היותם בחופשה במקומות רגישים?
יפתח, איש מוסד בעבר, מדריך ומפעיל סוכנים בעברו, יוצא לחופשה עם עוד חמשת פקודיו לשעבר בטורקיה. הזמנים הם זמנים רגישים, אבל היתר הנסיעה מוצא והם נוסעים למקום בו תמתין להם גולט, יאכטה תורכית. שיט עצל בין החופים שם אמור להבטיח חופשה גברית נעימה. אלא שגם אם הם אך נופשים, וכבר לא ממלאים שום תפקיד פעיל במוסד, מישהו צריך לנקום את רציחתו של עימאד מורנייה, שאישיותו הנעימה הותירה אחריו חצי עולם המבקש את מותו, אבל ישראל כנראה מחזיקה באקדח המעשן.
מספר סוכנים יוצאים בעקבות השישה, בעיקר אחד שריף, שנסראללה מבקש אותו במיוחד לבצע את הנקמה/חטיפה, ואם תקום מהומה רבתי, שתקום. מהר מאוד העניינים יוצאים משליטה, הן מהצד הישראלי והן מהצד הלבנוני, אלא שפתאום מבקשים למתן עניינים. מלחמה אינה דבר נעים לשום צד, אבל יש מי שמחבל במסר לחדול מחטיפה, ומהצד הישראלי מנהלת אחת רוני את העסק בלבנון בסיוע המפתיע של אחת מונא מהחיזבאללה. יפתח נחטף בכל זאת, נוהל חניבעל מופעל. בסדרה, אם תהיה, זה אחד מרגעי שיא. הצבא נכנס לתמונה, מסכים מופעלים בכל מקום, ראש הממשלה זורק הוראות, העולם כמרקחה.
בהמשך חיל הים נכנס לתמונה בניסיון לאתר ספינה המכילה את החוטפים והחטוף בדרכה מטורקיה ללבנון. בשטח מנסים לברר מי בדיוק נחטף, לאן ומה קרה לאחרים.
בשיחה בין רוני המפעילה מהצד הישראלי לבין מונא הלבנונית, עולים נושאים שונים מהעבר המדמם בין ישראל לשכנותיה.
בסופו של דבר, ספר שרובו ככולו דיאלוגים, לא יותר מדי נופים, לא חופשה, לא מחשבות, לא התלבטויות. קלילון שכזה. בתחילה זה זורם יותר בכיוון של חיכוך בין יפתח המדריך לפקודיו, הוא הנוקשה הרואה צל הרים כהרים, הם רוצים רק בריזה ובשר על האש. בהמשך זה נגמר במיטה. אולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה