אלבר קאמי, פרט להיותו סופר, הוא גם הוגה דעות ומכאן שכל יצירותיו נקראות כאילו בא להביע הגותו בצורה כזו או אחרת.
הזר הוא סיפורו של מרסו, פקיד מכס באלז'יר, שכל חייו מבקש להדגיש ששום דבר לא חשוב והכל חסר משמעות. הוא פשוט חי את החיים עצמם ודי בזאת. קאמי אכן הצליח להציג חיים כפשוטם, וככל שנטרח לא נצליח למצוא משמעויות נסתרות. אין פשוט כחיים עצמם.
מרסו שב מקבורת אמו, קבורה בה לא בכה ולא הראה שום הלך רוח של צער. משחזר לעיר יצא לבלות עם מארי חברתו, נענה להצעת הנישואין שלה כלאחר יד, יצא לבלות עם חבריו, כשאחד מהם הסתכסך עם כמה ערבים ואז ירה בערבי אחד יריה אחת ולאחר השתהות מה, עוד ארבע יריות. רצח זה מביא עליו את מותו בעריפת ראשו כשהמושבעים נחושים באשמתו.
תלי תלים של פרשנויות הוצעו. ז'אן פול סארטר, ידידו הקרוב של קאמי, לפני שהפכו צהובים זה לזה, הציע את תורתו האקזיסטנציאליסטית להתנהגותו של מרסו. אני לא מומחה לתורה זו, או כל תורה פילוסופית אחרת לצורך העניין, אבל הסבר מעולם הפסיכולוגיה יתאים הרבה יותר. מרסו לוקה בהפרעת אישיות סכיזואידית. מהי הפרעה זו? הפרעה זו מאופיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים (בעיקר ביחסי קרבה אינטימיים), נטייה לסגנון חיים מתבודד וקור רגשי. זה מרסו. בקבורת אמו לא בכה, להצעת הנישואין הסכים כאחר יד, הירי בערבי, ארבעה כדורים נוספים לאחר הראשון הממית, היו אך מקריים וחסרי הסבר. לקראת הוצאתו להורג, התפרץ כלפי הכומר וטען בלהט לחוסר אמונה באל.
לאור הסבר פסיכולוגי זה, ההילה סביב הסיפור קצת מתעמעמת. זהו סיפורו המפורסם של קאמי, תהילת עולם חבקה בו, תוארי דוקטור נקבצו סביב פירושים לנובלה רזה ותמוהה זו, והעולם כמנהגו נוהג, בעיקר העולם שלא קרא את קאמי, לא נחשף להסברים תמוהים ולא נאלץ לגרד בפדחתו לשווא.
בספר הצנום נוספה מסה בשם השיבה לטִיפָּזָה, ממנה ניתן להתעלם, כמו גם ההסבר המאוד תמוה של אילנה המרמן ל"הזר". אם הזר לא היה מובן, המרמן רק סיבכה הכל. הסבר פסיכולוגי יניח את דעת הקוראים.
בכל מקום מזכירים, גם כאן אצל המרמן, את "המיתוס של סיזיפוס", שיצא כמה חושדים לאחר מכן כהסבר העומד מאחורי הזר. שיהיה בריא - עד כמה שבר-מינן יכול להיות בריא - קאמי, המסביר בספר מאוחר ספר מוקדם שלו.
תקראו. תשפטו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה