הגרסה של הספר שבידי היא אחת ישנה מאוד, הודפסה בפלסטיין, לא יודע היכן זה, בתל-אביב, לכבוד 50 שנות הופעת הספר בווינה ובלייפציג, ב-1896.
הרצְל היה אז בן 36. מה הביא את ד"ר הרצל, עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, ודי מהר גם עורכו של העיתון "נויה פרייה פרסה", להכין הצעה שכזו, להקים מדינה יהודית? אלה היו ימי טרום הקונגרס הציוני הראשון וזמן קצר לפני כן כיסה את פרשת דרייפוס כעיתונאי, פרשה שהדהדה באירופה.
מדינת היהודים, שתחילתו נאום ואחר כך קונטרס, היה התוכנית של הרצל לשכנע הן את היהודים והן כל מי שיכול היה לסייע, למצוא פתרון הולם לבעיה היהודית, לתת מקום ישוב לעם המפוזר ברוב קצווי תבל. ממש שיבת ציון 2.0.
מדהים לגלות כבר מההקדמה לספרון, שאין הבט שהרצל לא חשב עליו. האנטישמיות היא כמובן הבסיס, אבל היה משום מה צריך קודם כל לשכנע את היהודים עצמם שיש בסיס להצעה להקים מדינה ליהודים. הרצל היה צריך תמיכה בינלאומית, אבל סבור שמסע של אלף מילין מתחיל מהיהודי האחד, אחד בכל כפר, בכל רחוב, בכל עיר, המחליט לעשות מעשה, לארוז מיטלטליו ולהתחיל את המסע. היעד עוד לא היה ברור, אבל את המסע יש להתחיל לפחות במחשבה. בפחות מילים: היהודים יטרנספרו את עצמם.
המשורר הלאומי החדש שלמה ארצי כבר שר על זה:
יש לי אישה, זאת אמא שלך
ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר,
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,
לא נגיע לארץ חדשה
לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה.
אחד ההיבטים החשובים בחזונו של הרצל, היה פינוי אירופה, בעיקר אירופה, מיושביה היהודים, פינו מקומות העבודה שלהם עבור המקומיים ועקב כך נטרול האנטישמיות במקום ובכלל.
הרצל סבור כי הראשונים שצריכים להגר לאותה מדינת יהודים הם דווקא פשוטי העם והעניים בבחינת שיפור מצבם החומרי. את העשירים, היושבים בבתי פאר ורגילים לסביבה מפנקת חומרית ורוחנית, יהיה קשה לשכנע לעזוב הכל ולהגר. הבורגנים והעשירים יסכימו להגיע לישוב מן המוכן ועם תנאים הולמים, ויחזקו ישוב יהיה אשר יהיה ויהודי.
אז החלה ההתלבטות היכן יקום המפעל הלאומי המכונה מדינת היהודים. האם תהיה זו ארץ ישראל, שכל יהודי נרעד למשמע שמה, או שמא תהיה זו ארגנטינה, ארץ רחבת ידיים ודלת אוכלוסין, שהברון הירש החל בדיוק לרכוש בה אדמות? כך או כך, הרצל חשב להקים אגודה יהודית וחברה יהודית. האגודה תתכנן תכניות עבור המדינה היהודית העתידית והחברה תוציאן לפועל, הן במכירת נכסי היהודים בגולה והן בקניית נכסים במדינת היעד היהודית ובניית הבתים, סלילת הכבישים ומסילות הברזל וכל מה שמסביב. הרי במקום בו יש מסילות, אנשים באים להתיישב סביב וליד המסילות. הכל בדרכי נועם ואהבת האדם.
הרצל יורד לפרטים כאלה במדינתו העתידית, שאין הדעת סובלת אי-קיום מדינה שכזו. אפילו המראה החיצוני של מדינה כזו חשוב לו, אסתטיקה מעל הכל. מאה דגמי בתים יוצעו לכל מתיישב מהפשוט הבנוי מעץ, חלילה לא צריף מט לנפול, ועד אחוזה נאה לעשיר, כאחוזה אותה הותיר מאחור בגולה.
בית נאה וכלים נאים חשובים, אבל גם עבודה המותירה זמן ליהנות מהם, לא יותר משבע שעות עבודה ביום, לא יותר משלוש וחצי שעות מאומצות ואז הפסקה וחזרה לעבודה. נדמה שהרצל רצה מהפיכה בכל הבט של מדינה חדשה ומתיישבים חדשים, ואולי, רק אולי, דגם לגויים אותם עזבנו מאחור. אם כבר אז כבר. הרי כבר עתה היהודים עולים על הגויים בכל הבט, שהרי עם חרוץ זה, שגם במדינתו החדשה יהיה חרוץ וייצור סביבה שפתיים יישקו.
נדמה כי הרצל ראה במדינת היהודים כחברת הזנק לשם הגשמת החלום הציוני. סכום עצום צריך יהיה בו, כמיליארד. מהיכן? מיהודים עשירים, למשל, שירצו לעשות משהו למען עמם (הירש, רוטשילד, מונטיפיורי), מיהודים אמידים סתם, מבנקים נוצריים, שירצו בחברה (היהודית) מניות וכך ירוויחו מן הסתם מיהודים מוכשרים בכח, במדינה משלהם ולא בתוך המון נוצרי מוסת ואנטישמי. וכן, צריך גם חוקה עם חוקים מודרניים ומתקדמים. ולא, הרצל לא מתלהב, ממש לא מתלהב, מדמוקרטיה. הוא סבור שלעם הזה דמוקרטיה לא מתאימה. מין רפובליקה מונרכית כן. העם הזה צריך מפקד. כן המפקד.
ומה בעניין דת ומדינה? כאן סבור הרצל שזו מדינה היהודים, שהדת מאחדת אותם, לא מדינת היהדות. לטעמו, אין ליהדות נגיעה לשלטון. הוא אפילו סבור שיש לכבד בן כל עם זר, בדיוק כמו שבמקומות אלה ואחרים כיבדו את היהודים.
ודגל? לבן, כדף חדש, ועליו שבעה כוכבי זהב המזכירים שבע שעות עבודה ביום. הרצל לא מחסיר שום פרט בסטארט-אפ שלו.
125 שנה לאחר הפרסום (עכשיו 2021) אפשר כבר לבחון את החזון. המדינה באמת קמה בארץ ישראל והפכה למדינת ישראל, כמעין נס מודרני, מדינה למודת מלחמות ועם למוד השמדות. מחזון האסתטיקה והבתים היפים למדו בעיקר נסיכויות המפרץ, אבל כאן נמצא לו עם גאה, קשה וקצת מטורף, וגם חובב מגבות.
לפעמים נדמה, שהקמנו מדינה כדי שהגויים שפרעו בנו, לא יפריעו לנו לאכול אחד את השני בשקט.
מי שרוצה לקרוא על יהודי אחד, שהציונות בערה בעצמותיו, קם ועשה מעשה, יתכבד ויקרא את תמול שלשום של עגנון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה