הספר הזה הוא התשובה המדוייקת לסיפור אנושי קטן, הכתוב
בכישרון גדול. ז'אן-פול דידיֶלוׂרֶן רקח לנו את הסיפור הזה ללא שומנים מיותרים, באופן
קצבי ומתקדם ללא מעצורים.
לוקיון מץ, גיבור הסיפור, שונא את שמו מאחר ולא פעם בחייו
שינו זאת למוקיון לץ וצחקו ברוחב לב על חשבונו. עניין החלפת השמות הוא מוטיב חוזר
בסיפור, אבל לא עניין גדול, סתם משהו משעשע.
מץ בן השלושים ושש, עובד במקום בו גורסים ספרים מיותרים
ע"י מכונה, והגדיר זאת מי שהגדיר: "אנחנו בשביל תעשיית הספרים, מה שחור
התחת הוא בשביל מערכת עיכול". כך פשוט.
למה לגרוס? משום שסדרות שלמות של ספרים מתפרסמים, כן או לא
זוכים בפרסים, ובשנה הבאה הם כבר מי שהיו ואינם עוד, ויש לפנות מקום לספרים חדשים.
הספרים מי שהיו נשלחים לאותו מפעל מחזור בפריז והמכונה הכבירה פשוט בולעת אותם
ופולטת חומר גרוס, מצחין ולח לתעשיית המחזור של הנייר.
לפעמים ניצלים דפים אחדים מהמכונה, מץ מייבש אותם וכל בוקר,
ברכבת הפרברים של 6:27, בה הוא נוסע לעבודתו, הוא יושב בספסל העץ ממש בכניסה,
מוציא את הדפים, הנוסעים הקבועים יודעים שזה האות, מפריחים ששש לחלל, כולם משתתקים
ומץ מתחיל בהקראה. לפעמים זה דף מתוף סיפור, לפעמים מתכון. טקס בוקר בו כולם
יוצאים מרוצים, המקריא ומאזיניו. לא פעם יש גם מחיאות כפיים. יצא לי אישית להיות
ברכבת פרברית כזו, אליה עלה אקורדיוניסט, שהחל מיד בזרם מנגינות צרפתיות מוכרות
מסרטים צרפתיים והנוסטלגיה עטפה וערסלה את הגוף עד דמעות בעיניים. המטבעות נשלפו
מיד.
אלא שזה לא כל הסיפור. הסיפור בעצם הוא ספרים וטקסטים, ובהם
נעשה שימוש ביותר מאשר צורה אחת. תצטרכו לקרוא כדי להאמין.
לכאורה, באמת לא סיפור גדול. אלא שזה בדיוק מסוג הסיפורים
החמים, הנוגעים ללב, המשעשעים והמעניקים גדולה לדיוק שבשפה, לשימוש שבשפה ולתקשורת
בין אנשים זרים לכאורה, במקרה שלנו, הנוסעים הקבועים של רכבת הפרברים של 6:27.
יש בספר הצנום הזה הרבה יותר מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה