העיר וחומתה החמקמקה/הרוקי מורקמי - המלצה חמה

 

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.

אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...

כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.

אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.

הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.

הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.

ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.

ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

סופר כמקצוע/הרוקי מורקמי - המלצה

 

ב-2015 פירסם מורקמי ספר העוסק בו ובמקצועו. לא סתם הוא מדבר על זה כמקצועו מאחר והוא עוסק בזה 35 שנים (מגיל 31) ועדיין נמצא בינינו. מה גרם לכתר+כנרת לחכות כמעט עשור כדי לפרסם ספר זה? על סופרים ומקצועם כבר קראתי משל סטיבן קינג ופול אוסטר. מורקמי מעניין אותי מכולם. שעות רבות של עונג הוא העניק לי ב-17 הספרים שקראתי משלו (כל דבר שתורגם לעברית), במיוחד קורות הציפור המכנית, יער נורווגי, קפקא על החוף, ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם, אנדרגראונד, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה ועוד.

כבר בהתחלה הוא מספר על הושבת שני סופרים היכנשהו בתחילת המאה העשרים לארוחה כדי שידברו. אלה היו פרוסט וג'ויס, שני מומחים בזרם התודעה. השתיקה ביניהם היתה מהדהדת, משל סכר קם ביניהם ודבר לא זרם. נו, לכו תדעו. זה בעניין סופרים...

בהמשך מספר מורקמי על מבקרים ספרותיים המתקשים לבקר ספרים. אני בהחלט יכול לחשוב על כמה מבקרים במוספים הספרותיים הנחשבים בישראל ולזעום על ספרים שקראתי בגללם ופסקתי לקרוא את המבקרים.

סופרים רבים, לדבריו, העניקו לנו ספר או שניים – אפילו טובים מאוד – ונעלמו כשגילו שמקצועו הסופר אינו מה שחשבו (האם זה אתה ג'ונתן ליטל?). גאוותו על השנים הרבות בהם הוא עדיין מסתובב בסצנה הספרותית (הרג קומנדטורה יצא לאחר צאת ספר זה ויש עוד אחד שיצא בארה"ב) וכמובן, מועמדות אינסופית לנובל. הסופרים עליהם אני יכול לחשוב הנמצאים בשלולית הספרותית זמן ארוך כל כך הם מישל וולבק, סטיבן קינג, ו... לכאורה זהו, אם נעסוק במשובחים. מפול אוסטר נפרדנו אך לאחרונה (2024).

וכך, סופר הוא לא היה בהתחלה. רבים מכירים את היותו אוהב ג'אז. אהבתו נמסכה לתוך בר קטן ששכר, העמיד בו פסנתר להופעות חיות וגם השמיע מוזיקה ומכר גם אלכוהול ואוכל. ואז, יום אחד בביקור במשחק בייסבול בשכונה, נפלה עליו ההכרה כי עליו לכתוב רומן. השאר היסטוריה. עוד הוא מספר על חייו ומה שהוא מספר בכלל מתלבש עלי ככפפה ליד. אני מבין לגמרי את חייו, אהבותיו ובחירותיו בסגנון בו מחייו עוברים ומתנהלים. איש כלבבי.

בהמשך מורקמי עובר לתהות עד כמה הוא מקורי בכתיבתו (אני יכול להעיד שכן), אבל בתוך עצמו הוא שוכן והוא מניח שכן. אלא שלא זו בעייתו של מי שרוצה להיות סופר, ומורקמי חושב שסופר, פרט להיותו מקורי, צריך משמעת כתיבה, שקט מטרדות היומיום ושמירה על הגוף ההולך ומכלה עצמו ונחלש. הוא בוחר בריצה יומית ואף כתב על כך ספר.

אז הוא עובר לתקוף את בית הספר. מורים והורים ביפן גם יחד לא אוהבים את שינון החומר במטרה אחת בלבד: מעבר מבחנים. אז אספר לכם משהו מעצמי. בהיותי בי"א נכנס המורה לפיזיקה ובמהלך השיעור סיפר שלו יכלו לבנות חללית שתטוס מהר יותר ממהירות האור, הרי אז אפשר יהיה לראות את ההיסטוריה של כדור הארץ. האנטנות נעמדו בראשי. במילים אחרות, שערי סמר. ניסיתי לברר פרטים, אבל המורה השתיק אותי בתקיפות. באסיפת המורים הקרובה המחנכת ביקשה שאגש עם אמי למנהל. המנהל פתח את יומנו, בדק היכן שמי ואמר לאמי ביידיש, הילד שלך מפריע בשיעור פיזיקה. בזה תם המגע שלי סופית עם בית הספר. למורקמי נאמר תמיד שעליו ללמוד היטב, כי תמיד זה יישרת אותו בעתיד. מעת שסיים ללמוד, לא חש לרגע שזה משרת אותו. בחירתו ללמוד אנגלית בעצמו היתה לשם קריאת ספרים בשפת המקור ויותר מאוחר לתרגם אותם ליפנית כפרנסה והעסקת המוח בין כתיבת ספרים.

שאלו את מורקמי האם מישהי מדמויות ספריו דומה למישהו שהכיר בחייו. הוא ענה שלא. אני עונה לשאלה שלא נשאלתי, האם הדמויות שאני קורא עליהן בספריו הן דמויות "מורקמי", ואני עונה, "בארור".

האם למדתי משהו על מורקמי מספרו? כלום ושום דבר. האם למדתי משהו על צורת הכתיבה שלו? לגמרי. האם אהבתי את הספר? זה ספר לחובבי מורקמי ולכן התשובה ברורה. מורקמי הוא לגמרי הסופר החביב עלי.

גברים ללא נשים/הרוקי מורקמי - המלצה

הספר הזה מכיל 7 סיפורים קצרים של מורקמי ומטבע הדברים צריך לפרט לגבי אותם סיפורים. אז ככה.

בעצם, אין מצב שאפרט בנוגע לכל סיפור. חובבי מורקמי המושבעים ממילא קוראים כל ספר שכתב ויכתוב, כולל את רשימת המכולת שלו. גם את הספר הזה יקראו ולכן אפשר לתאר באופן כללי ולא לתת סקירה של כל סיפור.

מורקמי מתאר גברים במצבים שונים בהם הם באים באינטראקציה עם נשים ומה זה עושה להם, מזקפה ועד התאבדות, מעונג עד חידלון. לקרוא ספר חדש של מורקמי זה כמובן להכנס לנעל בית ישנה ונוחה. גם הפעם זה לא שונה.

בכל סיפור יש תחושה שתמיד היינו שם, מבקשים עוד מהעונג שמורקמי מעתיר עלינו מדי פעם, מערסל את נשמותינו, מביא נחת כמו ששום סופר כמעט לא יכול. גם כשמדובר בגברים מטופלים, נבגדים, מאוהבים עד טפשות, ובכל אינטראקציה אפשרית עם אשה, מבחינת מורקמי יש משהו מיוחד בקשר הזה ולעיתים התוצאות הן, נו, תוצאות.

אפשר לומר שהסיפורים אינם אחידים ברמתם, אפשר לומר שזה לא הדבר הכי טוב שמורקמי העתיר עלינו. אז אמרנו ונאמר, ובאידיש זה נשמע יותר טוב, אלמלא זה היה במקור ביפנית ותורגם, משום מה, מאנגלית.

קראו. מורקמי הוא אזור הנוחות הגדול והמיוחד של הקוראים, אם הם קוראים לעצמם קוראים.

הרג קומנדטורה/הרוקי מורקמי - המלצה

 

במשך כמה שנים לא יצא שום ספר חדש של מורקמי וזה יוצר מצב גופני לא נוח. הויטמין הזה נמנע מהגוף וצריך אספקה מחדש. והנה מורקמי חדש והקריאה בו משולה לכניסה לנעל בית ישנה ונוחה. הבור בקרקע נמצא, כך גם המספר בן השלושיםומשהו, הסוריאליזם והטבעיות שהסיפור עובר בין חלקיו היומיומיים והפחות יומיומיים. זה מורקמי, קבלו אותו או חבקו אותו.

המספר, ששמו לא ידוע לנו, מספר לנו על קץ נישואיו. אשתו בוחרת לסיים את הקשר. ילדים אין, הוא בן שלושים ושש, צייר דיוקנאות ידוע ומבוקש מאוד. יחד עם סיום הנישואין ויציאה לנסיעה ארוכה בצפון יפן, המספר מבקש גם לסיים קריירה כצייר דיוקנאות ולהפוך לצייר מן השורה. מחבר נודע לו שיש בית שהיה שייך לאביו, צייר מפורסם בזכות עצמו. האב במצב סקלרוטי, הבית נטוש והנה מגורים בשכר סמלי. רק שישמור על הבית. זו הצעה שלא מסרבים לה. בבית יש סדנה לציור, מאות תקליטי אופרות, בידוד באחד משרשרת רכסי הרים. כמו כפפה ליד.

ואז מגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: עוד דיוקן אחד בשכר גבוה. הסוכן מבקש, הצייר מסרב, אבל הכסף מדבר. מתברר כי מבקש הציור הוא "שכן" מרכס סמוך, גבר בן 54, בעל שיער לבן לגמרי, יפה תואר ולבוש בקפידה. בשיחה מתברר שהוא עשיר יחסית ואינו ממש עובד, רק משחק מעט בבורסה. שיחת הרקע שימשה את הצייר כעזר לציור, שכן כך נהג עם כל מי שצייר. הישיבה מול כן הציור לא התחייבה בשום מצב. שיחה כן. הציור צויר, המצויר, מר מנשיקי, התלהב באיפוק המתבקש, שילם מעל ומעבר וידידות מסויימת נרקחה ביניהם כשכנים רכס מול רכס. עד שפעמון מסוים באחת וחצי בלילה שב והעיר את הצייר שוב ושוב.

מפה לשם, מנשיקי מציע לצייר להביא ציוד מתאים, שיסיר את כיפת המקדש הקטן, ממנו התגלו קולות הפעמון ביער הגובל בבית הצייר. במקביל מתגלה גם ציור בעליית הגג, ציור של הצייר המפורסם שגר בבית, ציור בשם הרג קומנדטורה. ציור ובור באדמה והחגיגה מתחילה. תלמידה אחת בחוג לציור מתגלה כבעלת עניין למנשיקי השכן ובית שלישי מרכס סמוך נכנס לתמונה. לאותה תלמידה מטפלת צמודה, אחות אביה. בין האחות המטפלת ובין מנשיקי נוצר קשר כלשהו, לא בהכרח קשר תמים.

נשמע מסובך? מורקמי ולא מסובך? כדי לסבר את האוזן, דמויות תצאנה מתמונת הרג קומנדטורה, העלמויות מסתוריות תתרחשנה ולמרות שזה בהחלט לא הטוב בספריו, מורקמי יודע לספר סיפור וזה לא הצנום בספריו.

את הספר תרגם שאול לוין מאנגלית ולא עינת קופר, שנהגה לתרגם מיפנית. התרגום לוקה בשגיאות, בחירת המילים לא תמיד במקום וזה בהחלט עוצר את מוזיקת הסיפור.

שינה/הרוקי מורקמי - המלצה

מה עושה אישה שפתאום חדלה לישון? שינה היא הרי צורך ביולוגי בסיסי, יאמרו הרופאים, הביולוגים, החוקרים באשר הם. בלי שינה אדם משתגע ויותר ממחקר אחד מראה זאת. האמנם?

מורקמי שב, ולא בפעם הראשונה, לעסוק במצבי תודעה משתנים. הפעם זה תורה של אישה בת שלושים להווכח שהנה פתאום לקתה בשנית באינסומניה. היא אמורה לחוות משבר נפשי, להתמוטט מאפיסת כוחות, אפילו גרוע מזה. אבל שום דבר מזה לא קורה, לפחות לא מיד ולפחות לא בדרך הצפויה. אותה אישה, הנשואה באושר יחסי לרופא שיניים מצליח ואם לילד אהוב, פשוט מפסיק לישון. בעלה הנרדם כל לילה בעשר וישן שמונה שעות רצופות ללא הפרעה וקימה, כך גם בנה, הם כרגע המצב הנשאף, אבל האישה מגלה לפתע שלא רק שאינה עייפה, אפילו המרץ שלה רב מהרגיל, הערנות גדולה משהיתה אי פעם, כוחותיה רבים, היא מרבה לשחות, שריריה כשל בת עשרים פלוס, יופיה רב משהיה ואת החיים היא מצליחה להעביר על אוטומט, ללא צל של טרחה, קושי פיזי או נפשי. פתאום שליש מחייה שבוזבזו על שינה הופכים לעוד חמישים אחוז של פעילות, היא גומעת ספר אחר ספר, מתרחקת מחברת בני אדם טורדנית ורכלנית, מתענגת על ברנדי ושוקולד וכך עברו 17 ימים.

האמנם יימשך מצב זה לעד? הרי מצב הערנות המשופרת, הראיה החדה והפיכחון  גורמים לה רק לראות את הצדדים המכוערים בבעלה, חמותה ובנה, שלפחות שניים מהם אהבה מאוד ולא ראתה בהם פגם כשנהגה לישון.

מורקמי מיטיב לקחת צדדים בחיים ולתת להם טוויסט בלתי צפוי וזאת על-מנת לקבל תוצאה בלתי צפויה. לכן הוא תמיד מרתק כל כך. גם כאן.