ב-2015 פירסם מורקמי ספר העוסק בו ובמקצועו. לא סתם הוא מדבר על זה כמקצועו מאחר והוא עוסק בזה 35 שנים (מגיל 31) ועדיין נמצא בינינו. מה גרם לכתר+כנרת לחכות כמעט עשור כדי לפרסם ספר זה? על סופרים ומקצועם כבר קראתי משל סטיבן קינג ופול אוסטר. מורקמי מעניין אותי מכולם. שעות רבות של עונג הוא העניק לי ב-17 הספרים שקראתי משלו (כל דבר שתורגם לעברית), במיוחד קורות הציפור המכנית, יער נורווגי, קפקא על החוף, ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם, אנדרגראונד, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה ועוד.
כבר בהתחלה הוא מספר על הושבת שני סופרים היכנשהו בתחילת המאה העשרים לארוחה כדי שידברו. אלה היו פרוסט וג'ויס, שני מומחים בזרם התודעה. השתיקה ביניהם היתה מהדהדת, משל סכר קם ביניהם ודבר לא זרם. נו, לכו תדעו. זה בעניין סופרים...
בהמשך מספר מורקמי על מבקרים ספרותיים המתקשים לבקר ספרים. אני בהחלט יכול לחשוב על כמה מבקרים במוספים הספרותיים הנחשבים בישראל ולזעום על ספרים שקראתי בגללם ופסקתי לקרוא את המבקרים.
סופרים רבים, לדבריו, העניקו לנו ספר או שניים – אפילו טובים מאוד – ונעלמו כשגילו שמקצועו הסופר אינו מה שחשבו (האם זה אתה ג'ונתן ליטל?). גאוותו על השנים הרבות בהם הוא עדיין מסתובב בסצנה הספרותית (הרג קומנדטורה יצא לאחר צאת ספר זה ויש עוד אחד שיצא בארה"ב) וכמובן, מועמדות אינסופית לנובל. הסופרים עליהם אני יכול לחשוב הנמצאים בשלולית הספרותית זמן ארוך כל כך הם מישל וולבק, סטיבן קינג, ו... לכאורה זהו, אם נעסוק במשובחים. מפול אוסטר נפרדנו אך לאחרונה (2024).
וכך, סופר הוא לא היה בהתחלה. רבים מכירים את היותו אוהב ג'אז. אהבתו נמסכה לתוך בר קטן ששכר, העמיד בו פסנתר להופעות חיות וגם השמיע מוזיקה ומכר גם אלכוהול ואוכל. ואז, יום אחד בביקור במשחק בייסבול בשכונה, נפלה עליו ההכרה כי עליו לכתוב רומן. השאר היסטוריה. עוד הוא מספר על חייו ומה שהוא מספר בכלל מתלבש עלי ככפפה ליד. אני מבין לגמרי את חייו, אהבותיו ובחירותיו בסגנון בו מחייו עוברים ומתנהלים. איש כלבבי.
בהמשך מורקמי עובר לתהות עד כמה הוא מקורי בכתיבתו (אני יכול להעיד שכן), אבל בתוך עצמו הוא שוכן והוא מניח שכן. אלא שלא זו בעייתו של מי שרוצה להיות סופר, ומורקמי חושב שסופר, פרט להיותו מקורי, צריך משמעת כתיבה, שקט מטרדות היומיום ושמירה על הגוף ההולך ומכלה עצמו ונחלש. הוא בוחר בריצה יומית ואף כתב על כך ספר.
אז הוא עובר לתקוף את בית הספר. מורים והורים ביפן גם יחד לא אוהבים את שינון החומר במטרה אחת בלבד: מעבר מבחנים. אז אספר לכם משהו מעצמי. בהיותי בי"א נכנס המורה לפיזיקה ובמהלך השיעור סיפר שלו יכלו לבנות חללית שתטוס מהר יותר ממהירות האור, הרי אז אפשר יהיה לראות את ההיסטוריה של כדור הארץ. האנטנות נעמדו בראשי. במילים אחרות, שערי סמר. ניסיתי לברר פרטים, אבל המורה השתיק אותי בתקיפות. באסיפת המורים הקרובה המחנכת ביקשה שאגש עם אמי למנהל. המנהל פתח את יומנו, בדק היכן שמי ואמר לאמי ביידיש, הילד שלך מפריע בשיעור פיזיקה. בזה תם המגע שלי סופית עם בית הספר. למורקמי נאמר תמיד שעליו ללמוד היטב, כי תמיד זה יישרת אותו בעתיד. מעת שסיים ללמוד, לא חש לרגע שזה משרת אותו. בחירתו ללמוד אנגלית בעצמו היתה לשם קריאת ספרים בשפת המקור ויותר מאוחר לתרגם אותם ליפנית כפרנסה והעסקת המוח בין כתיבת ספרים.
שאלו את מורקמי האם מישהי מדמויות ספריו דומה למישהו שהכיר בחייו. הוא ענה שלא. אני עונה לשאלה שלא נשאלתי, האם הדמויות שאני קורא עליהן בספריו הן דמויות "מורקמי", ואני עונה, "בארור".
האם למדתי משהו על מורקמי מספרו? כלום ושום דבר. האם למדתי משהו על צורת הכתיבה שלו? לגמרי. האם אהבתי את הספר? זה ספר לחובבי מורקמי ולכן התשובה ברורה. מורקמי הוא לגמרי הסופר החביב עלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה