חתול הרחוב הלז דווקא
לא מייאו אותי, לא התחכך ברגלי ולא דרש מיני תרגימא. הוא הגיע אלי בדרך (כמעט) כל
ספר ודרש את תשומת לבי.
אז נתתי לו.
לא יודע מה בדיוק
קראתי, אבל זה היה מרתק.
אבי בלומשטיין הוא
חברו של מחבר הספר ערן בדינרי. אבי מסתובב בעולם ומנסה איכשהו להעביר את חייו
הדואבים, חיי דיכאון וחרדה. פרנסתו מהביטוח הלאומי, שהכיר בו כנכה לאחר ניסיון
התאבדות. תקווה אין לו, קשרים גם לא, אפילו לא קשר שכמעט נכפה עליו ע"י
פסיכולוגית צעירה, דווקא לא המטפלת שלו, אבל אחת שרוצה.
אבי נוהג להיפגש עם
ערן בדינרי אחת לשבוע, שם הם מעבירים שעות של שיחה וסביאה. במפגש האחרון ערן מודיע
לחברו הטוב שהמוזות שותקות, ההשראה יבשה וכבר אין מה לעשות.
בסה"כ ספרון קטן,
הדוק, רזה במובן הטוב של המילה, מותיר אחריו אותה מועקה של מי שמכיר פגועי נפש
חסרי תקווה, שגם שמש מופזת לא מאירה יותר את הדרך בה הם צועדים, גם כשאין ענן אחד
קטן בשמים שיסתיר אותה.
הישג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה