והיום איננו כלה/צ'ינגיס אייטמטוב - מופת

מהן ערבות קזחסטאן בכלל ותחנת בוראנלי-בראני בפרט, אם לא מקום אליו מגיעים הפליטים מכל מיני מקומות בברה"מ של אחרי מלחמת העולם השניה, מכים שם שורש באדמה הצחיחה, נשבעים להיות שם כמה שנים ולעשות לביתם-כיסם ולברוח? התחנה הזו מכילה שמונה משפחות בלבד, אבל אלה שהגיעו ונשארו היכו שורשים חזקים כל כך, שהריחוק מכל אדם ועיר עשה להם טוב. זה אמנם רק ריחוק לכאורה, שכן רכבות רבות מגיעות לתחנה והם מכירים את כל הנהגים, אבל המפגש הוא רק לרגע ושוב הם נשארים לבדם במעין קיבוץ לדבר עבודה.

את ידיגיי אנו פוגשים כשהוא מאבד את חברו הטוב קזנגפ. הגיל עושה את שלו. תוך כדי הכנות ללוויה נשלח לו הטיל המאויש מהקוסמודרום הסמוך אך כדי 30 ק"מ מתחנת הרכבת בוראנלי-בוראני לחלל, טיסה בהולה שבאה לברר על שום מה ולמה תחנת החלל המשותפת עם האמריקאים, עניין שאין לזלזל בו, אינה עונה. התחנה אינה עונה משום ששני טייסיה נחשפו למפגש נדיר וראשון עם אינטליגנציה הומנידית, דמויי אנוש שבחרו לחשוף עצמם לאחר שלמדו את בני האדם. הטילים שנשלחו הן מהצד הרוסי והן האמריקאי, למדו על המפגש ושני הצדדים בחרו שלא להביא את פרקי המפגש המדהים והמרגש לדרי כדור הארץ. דרי הסארוזֵק, ערבות קזחסטאן, כמהים למפגש אנושי סתמי, ממשלות ברה"מ של אז וארה"ב בוחרות להשתיק מפגש עם אינטליגנציה ידידותית מהחלל. צא ולמד.

אל הסיפור מצטרף ב-1952 אבוטאליפ קוטיבייב, יוגוסלבי שלחם בשורות הרוסים, נפל בשבי, לא התאבד ולכן זה פשעו הנורא, פשע ההשארות בחיים. טאנסיקבייב לומד על פשע זה במקרה. אבוטאליפ הרי הצטרף לצוות התחנה ובלילות ישב וכתב את סיפור חייב כלוחם לילדיו. לשם מה הוא כותב ומה הוא כותב? טאנסיקבייב בעל שאיפות להגיע רחוק בשלטון, במודיעין, והנה נפל לידו פרי בשל, בעידן בו הכל כבר מנומנם וכבר חלפו כשמונה שנים לאחר מלחמת העולם השניה. מדוע אבוטאליפ כותב על המאנקורטים, על אחד שהרג את אמו? האם זה רמז להרג האם? האם האֶם היא רוסיה?

לא תמיד היתה הערבה צחיחה. משהיתה פוריה ישבו בה הז'ואנז'ואנים האכזריים. הם היו צריכים עבדים. העבדים הטובים ביותר היו אלה שראשם נעטף בעור גמל טרי, שבהתכווצות העור תוך שהוא מתייבש, הוא לוחץ על הראש וגורם לעבד המאנקורט לאבד את זכרונו. אמו של מאנקורט מסויים שמעה את הסיפור ותיאור בנה, יצאה בחשאי למצוא אותו ואכן מצאה. אלא שבנה לא זכר אותה ומשהטרידה אותו, ירה בה חץ והרגה. האם אבוטאליפ רומז כאן משהו?

אם לא די בסיפור המאנקורטים, גם הסיפור על צ'ינגיס חאן בא כנראה לרמז על משהו. מדוע צריך עובד בחברת הרכבות לספר דברים כאלה לילדיו? ומה סיפר?

צ'ינגיס חאן היה גדול הכובשים בהיסטוריה. האימפריה שלו אמנם היתה קטנה מזו הבריטית, אך הבריטית היתה מפוזרת על פני כדור הארץ ואילו זו של צ'ינגיס חאן נפרסה ממונגוליה ועל פני כל אסיה בואכה אירופה. צ'ינגיס חאן הורה  שבצבאו האדיר תהיינה נשים, אל לא תהיינה לידות כל עד מסע הניצחון נמשך וכך היה. הקיסר המונגולי לא רצה עיכובים מכל סוג. אלא שדרישתו נרמסה דווקא ע"י אחד משרי המאות שלו. צ'ינגיס חאן לא יכול היה לשאת הפרת הוראה זו ובסארוזק הוא פרש מהלחימה, ממש על גבול אירופה, מסר את השליטה לבני משפחתו ונעלם. האם אבוטאליפ אכן התכוון להביא בזאת מסר בכתיבתו?

בסופו של דבר, אבוטאליפ אף הוא נעלם מעל במת הסארוזק, רק כדי להותיר מכולם רק את ידיגיי, שיקבור את קזנגפ כעבור כשלושים שנה. הקבורה נערכה תחת מטח טילים, שמטרתו כנראה מחיקת כל שארית הקשר האנושי עם ההומנידים המבקשים שלום.

כנאמר, ספר מצטבר.

הקריאה החוזרת בוהיום איננו כלה מלמדת שהסיפור מופתי כשהיה בקריאה ראשונה. זוהי עוצמה מופתית מצטברת בסיפור שמתעצם ומתעצם ומלמד, כאילו לא ידענו, שהאדם הוא חיה מסוכנת ביותר, מסוכנת למינו, לסביבתו לכל מי שמבקש מנוחה ושלום. גם משנוצר קונצנזוס נדיר בין השונות בשיטות ובממשלות, ארה"ב וברה"מ, דווקא שוחרי שלום הומנידים מחזירים את הגלגל לאחור וכולם בוחרים להרים מגנים ולהתחפר שוב בשונות ובסכנה לכאורה.

זכיתי לשוב ולקרוא בספר מופת מיוחד במינו, הטוב בספרי המופת אי-פעם.

והיום איננו כלה/צ'ינגיס אייטמטוב - מופת

זה מה שכתוב על הכריכה:
"בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד.

מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי י`אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוקח את גופת ידידו, פועל המסילה הזקן קזנגפ אסנודיב, לאחר שישים שנות שלטון סובייטי, לקבורה דתית דווקא, בבית קברות עתיק, מהלך שלושים קילומטרים באזור ריק מיישב.

יום תמים יידרש להם לכך, והיום הזה נמצא חובק הוויה ועולמות, פשוטו כמשמעו, עידן בזמן ובהיסטוריה, פרק של תהפוכות וחליפות בשלטון ובסדרי החיים, צומת של קדמוניות העבר מזה ואחרית עתידנית מזה, שנות חיי אדם בשגרתם ובזעזועי הצער והצרה, ובפרקי הנחת והשמחה, ובתוך כל אלה שזור סיפור אהבה גדול.

כשיצא הספר המקסים והמרתק הזה לאור בברית המועצות בשנת 1980, הרעיש את חוגי הספרות והרוח, וזכה להצלחה עצומה, וניתרגם ללשונות רבות. למהדורת 1991 הוסיף המחבר פרק שלא יכול כנראה לכלול אותו בספר אלא לאחר ביטול שלטון".
(אם כי לא ספוילרים משמעותיים)

לכאורה, לא עניין גדול ולא חומרים גדולים. אבל הספר הזה, יותר מרבים אחרים, סובב סביב מוטיב אנושי רב שנים ותקופות: האדם מחפש משמעות. כך זה לגבי ידיגיי, גיבור הספר, המחפש לעשות רק טוב וחכם, וזאת למרות היותו אדם פשוט, עובד מסילה. האדם השני המחפש משמעות ומוצא אותה בילדיו הוא אבוטאליפ, שאסונו בחיפוש משמעות זה. השלישי הוא טאנסיקבייב, הקושר את משמעות חייו עם המשטר הסובייטי וגורלו (המר) נקבע יחד עם תהפוכות המשטר ואסונו של אבוטאליפ. הרביעי הוא צ´ינגיס חאן הנודע, שגורלו התהפך בן לילה בגלל עולל אחד קטן.

בסופו של דבר, זהו אחד הספרים היפהפיים שקראתי לאחרונה, שלמרות חומריו המדכאים, אין הוא ממש ספר מדכא או עצוב. למרות שהגענו לפסגות טכנולוגיות ואנו מסוגלים למצוא אדם בלחיצת כפתור בנייד וזאת על-פני כל הגלובוס, די בגמל חסון כדי לגשר על מרחקים, כפי שהספר מוכיח.
גם אם יש כבר הזדמנות לפרוץ מתחומי האנושות, יש מי שדואג לחסום אפשרות לקדמה אמיתית.

שוב ושוב אני חוזר וממליץ בהתלהבות גדולה על ספר, שכמו רבים מהסופרים הרוסיים הקושרים גורל אדם בגורל האומה, כאן הקשירה קשורה בעבותות מחד גיסא, ואינה קשורה כלל מאידך גיסא, אלא קשורה רק בטוב שבאדם ויש טוב.

בניגוד לספר אחר שניסה לרכב על תחלואי השלטון, האמן ומרגריטה, ונכשל כשילון חרוץ ומגוחך, הספר דנן הוא פשוט שיר לאדם.