אפשר להיות ציניים אחרי "ימי שלישי עם מורי" ולומר שמיץ' אלבום מתמחה בכאב אנושי. מצד שני, למצוא את צ'יקה עוסק בהרבה כאב, שמחה, אהבה, תקווה. בסוף, כשהדמעות כבר זולגות מעצמן, הציניות מפנה את מקומה למקומות שכל אחד מהקוראים נלקח לשם באופן פרטי. לא בודקים ולא צריך דרכון.
תחילת 2010 תיזכר כשנה בה היכתה רעידת אדמה בהאיטי וכ-230,000 איש מתו. הרס רב נגרם והוא עדיין קיים שם. מיץ' אלבום, איש רב פעלים, אבל בעיקר עיתונאי וסופר, אדם מקושר למי שצריך, נעשה מודע פתאום לנעשה בהאיטי וכאדם רגשן לא יכול היה לעמוד מול הסבל והקים מיסיון שישמש כבית יתומים. כסף ואנשים בנו מקום שילדים הגיעו אליו, כאלה שלא ראו שירותים מסודרים מימיהם וברז הנפתח ומים זורמים מתוכו.
אלא שהנס הגדול היה הגעתה של צ'יקה, הגעה שלאחר זמן מתחיל מה שמכונה כרוניקה של מוות ידוע מראש. צ'יקה כובשת את לב כולם. בגיל חמש בערך היא מאובחנת כבעלת גידול אלים במוחה. היא מחזיקה מעמד כמעט שנתיים, כשבתחילה ניתנו לה ארבעה חודשי חיים.
אלבום כותב בזמן אמת וגם לאחר מותה, כשהיא לכאורה מופיעה בחדרו ומדברת עמו כשהוא נזכר וכותב וכואב. הוא עצמו נטול ילדים. לג'נין אשתו ולו לא היה דחוף להקים משפחה וכשכבר רצו, היה מאוחר. צ'יקה היה בבחינת הקמת משפחה יש מאין, כשהיא ממלאת בנוכחותה ואישיותה את כל שנות חיסרון הילדים בחייו.
הטיפולים מסובכים, מלאי ייאוש. צ'יקה גדולה מהחיים וזו קלישאה מהסוג הכי לא נדוש. כולם נכבשים בקסמה ובאמת, מותה מותיר חלל גם אצל הקורא והדמעות מגרשות כל שמץ ציניות.
סיפור קטן, ילדה גדולה, כל מילה אמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה