הספר הפותח את זיכרונות ילדותו של פניול הוא התהילה של אבי,
אחריו מגיע הטירה של אמי.
כאן מרסל הקטן בן 8.5, המתכונן לקראת חופשת הקיץ הגדולה,
כשילכו לגור בחווה החדשה שלהם בהרים לכמה חודשים. מי שיהיה שם אלה הורים ואחיו,
כמו גם דודתנו ובעלה ז'ול, המתגאה מאוד בניסיון הצייד שלו וביכולתו הידועה בירי
וציד.
והנה עברה חלפה שנת הלימודים, רהיטים וכלי בית נרכשים לחווה
החדשה, שהחידוש המסעיר בה הוא מים זורמים, לא עניין של מה בכך בפרובנס הצחיחה
ובשנות העשרים של המאה הקודמת. חשמל כמובן אין.
בתחילת הספר פניול שנון ומשעשע. ההכנות אופפות את כולם,
אביו של פניול קונה דברים לצורך ושלא לצורך, מה שלא לצורך יכול להפוך בשינוי קל
לדבר חדש לחלוטין, כמובן שלא לשום צורך ידוע.
ההליכה לחווה מתישה, אבל מלאת ציפיות. בחווה אופפת את
הילדים חירות מוחלטת כמעט, היכולת לשחק בכל מכל וכל, לעשות מה שרוצים ולצפות באב
ובדוד מכינים את רוביהם לקראת הציד ולתרגל ירי, בעיקר האב הלא מנוסה.
יום הציד מגיע, היום לו חיכה מרסל יותר מכל, אלא שהמבוגרים
כלל אינם חושבים לקחת אותו. הוא כמובן לא חושב לוותר ומזדנב אחריהם רק כדי לראות
בהחבא את תהילת אביו. מהי תהילה זו?
ההתחלה, כאמור, שנונה ומצחיקה. ההמשך קצת פחות.
על אותו חבל ארץ כתב פניול גם את ז'אן דה פלורט ומנון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה