צילה/יהודית קציר - המלצה חמה

יהודית קציר היא נינתה הראשונה של צילה. אם מישהו מחפש את ההקשר, הנה הוא. קציר אמנם כותבת שמשפחתה של צילה, הציר הראשי לסיפור המעשה, לא נכנסה לדברי ימי המדינה, אבל דברי ימי המדינה, זו בהקמה וזו המוקמת, נכנסו אל תולדות המשפחה ואל חדר האירוח פיזית.

צילה היא בת אודסה. שם נפגעה מפרעות הנוצרים, ראשה נפגע ועינה השמאלית אבדה. אליעזר בעלה לא יכול היה להושיע לה אל מול הפורעים. משפחתה שלה לא היתה מהאמידות, שלו כן. בעלייתם לארץ ישראל, אז לא יותר מיישוב יהודי מפורז ולבטח לא מדינה של ממש, הם נדדו מיישוב ליישוב ומצאו עצמם בגדרה, באר טוביה, באר שבע, יפו, עזה(!), רמת גן והרצליה.

החלק הראשון בספר, כמאתיים עמודים של יומן שכתבה צילה, מספר על המעבר מיישוב ליישוב, על קשיי הפרנסה ועל המבנה יוצא הדופן של המשפחה. חמישה ילדים הביאה צילה לעולם לאליעזר מרגולין, האיש שבא אתה מרוסיה, אבל לחיות אתו ממש כל הזמן בישראל לא חיה, בטח לא נפשית, לרוב גם לא פיזית. דמות אחרת נכנסה במקומו, חנן, הצעיר מצילה בתשע שנים, שמילא את המקום פיזית ונפשית במקום בעלה אליעזר. הקשר ביניהם היה בל-ינותק. הוא דאג לצילה וילדיה. היא, לאורך שנותיה בישראל, דאגה להתקיים ממסעדות צמחוניות שהקימה פה ושם, ובעיקר בהקמת בתי ילדים, שם גרו ילדים שהיו זקוקים לחינוך, אוכל ונפש תומכת. לו היה החלק הראשון, כמאתיים עמודים, מתקיים בנפרד, היה בו די.

החלק השני עוסק כבר בדור המתבגר והבוגר, בעיקר חליפת מכתבים בין עמינדב לבתה של צילה, יהודית. אלה שנות השלושים בישראל. קשיי הפרנסה ניכרים ביישוב הקטן והחלש. בד בבד מוקם הבית "הגדול" של צילה ברמת גן, בית שיכיל פרדס וגינה נרחבת לילדים/נכדים.

החלק האחרון עוסק בעיקר בחנן, אדם השולט בכמה וכמה שפות, אוטודידקט שרק עם מותו של אליעזר, בעלה של צילה, זכה להצטרף רשמית למשפחה, אם כי תמיד היה שם. כמו היומן של צילה, שחנן תרגמו מיידיש לעברית, אף הוא רשם הגיגים. להבדיל, הוא לא רצה שאיש יקראם טרם מותו.

יהודית קציר יודעת לכתוב, אם כי פה תפקידה הסתכם בעיקר במילוי, בהסבר. כך או כך, הספר נהדר. קשיי המדינה שבדרך, לא דבר שצילה ומשפחתה חלמו עליו בתחילה, באים לידי ביטוי דרך התפתחותם האישית.

ספר מרתק למרות אורכו. מי שאהב את ספריה הקודמים והלא רבים של קציר, חייב לעצמו גם את הספר הזה.

סוגרים את הים/יהודית קציר - המלצה

ארבעה סיפורים קצרים בספר ביכורים זה. סגנונה הברור של קציר בא כבר כאן לידי ביטוי במלוא תפארתו.

הסיפור הראשון הוא סיפור מקסים של אהבה ראשונה בין שני בני דודים בני 13. הוא מבקר אצלה בקיץ, כל קיץ. אבל הפעם יש חידוש, יש תשוקה וכשמציעים להם לקום בשבת בבוקר ולנסוע מחיפה לטבריה, הם מביעים מיאוס, נשארים לבד ו... נתפסים ע"י קרוב משפחה, שלא הודיעו לו ש"כולם" בטבריה. אלא שקרוב משפחה זה אינו תמים ואף הוא בעל חשקים. קציר אינה חוסכת מילים וידועה בכתיבה הגלויה, יש שיאמרו הבוטה, שלה. אני סבור שמדובר בסיפור מקסים של אהבה ראשונה. לו הייתי קורא רק אותו, די היה בו כדי להמליץ.

הסיפור השני הוא סיפור של כמעט הגשמה של חלום שכלל לא נחלם. המספרת היא מלצרית במלון יוקרה. במלון שוהים במאי סרטים אמריקאי וצוות השחקנים. ההילולה רבה. אבל בקהל כי רב נמצא גם יהושע, המציג עצמו כבמאי סרטי תעודה. הוא מעוניין במלצרית לסרטו. היא, שכלל לא חלמה, מתחילה לחלום. היא שומעת רק על פליני מפיו של יהושע. היתגשם החלום? בסיפור רב תהפוכות מצליחה קציר בפסקאות שגודלן כמה עמודים כהרגלה להציף עולם שלם של חולמים, אך שברם )פתרונם) של החלומות לא תמיד הולך יד ביד עם החלום כפי שנחלם.

אדלג על הסיפור השלישי, באשר לא ברור מהו.

הרביעי הוא כשם הספר, סוגרים את הים. המספרת, מורה צעירה בבית ספר חיפאי, לקחת לעצמה יום מחלה והיא מתכננת לבקר בעיר הגדולה, לאו דווקא לסקס. תמי חברתה שחקנית תיאטרון, שגם מופיעה בפרסומות, גרה בת"א. תמי הבטיחה בחמש להיות בבית. אילנה המורה נוסעת לת"א, מתכננת לבקר בדיזנגוף סנטר החדשני ובסוף לבלות עם תמי. אבל הכל הולך עקום. הזמן לא תוכנן נכון, הקניות לא נכונות, צמא טורדני מציק לה כל הזמן ורק משוגע אחד צועק מחוץ לסנטר כל הזמן שסוגרים את הים. בסוף גם הפגישה עם תמי היתה חמוצה, אבל השיבה לחיפה, המככבת בכל סיפורי קציר, היתה דווקא מתוקה.

קציר בהחלט יודעת לספר סיפור. היא לא נחה לרגע, הטקסט דוהר וכמעט חסר נשימה, מרתק וייחודי לה.

מגדלורים של יבשה/יהודית קציר - המלצה

שלושה סיפורים בספר ואני מתייחס לארוך שבהם בלבד.

כשהפרטי משיק לממלכתי/למעשה בניית המדינה, שם יש חומרים מעניינים. סוכן מוסד לשעבר, משפטן שלמד בסורבון וסיים כדוקטור, היה מעורב בהעלאת יהודי מרוקו ובתככים הנלווים, רואה את דרכו בפוליטיקה. בפוליטיקה זה בהכרח להתלכלך.

הנחישות לסיים כדוקטור למשפטים בסורבון והסכנה בהעלאת יהודים ממדינה אתה אין ממש קשרים, לא עומדים כזכות בתככים הנחוצים בהתברגות במפלגה, קודם התברגות מקומית ולאחר מכן ממלכתית/לאומית. כאן צריך לדעת להתמרפק ואין מקום לפעולות נוסח המוסד. צריך להיות בעל אופי מתאים ובסוף הדרך, ביציאה לפנסיה המוצעת לו, מבין הסוכן, ראובן שמו, כי חייו הם בסה"כ החמצה אחת גדולה ומכאיבה. תמיד ביקשו ממנו לוותר, להבין, לזוז הצידה, למשוך עוד כמה שנים ואז יגיע תורו. הכל הוא מבין, לכל הוא מוכן, אבל שום דבר לא מחכה לו בסוף הדרך. מה שנותר זו רק עבודה מתישה ושוחקת כעורך דין.

קציר יודעת להראות את הזיעה, את קוצר הנשימה, את התקווה האבודה, את העובדה שתהילת העבר אינה עומדת לו לאדם כשהוא בא לקצור מה שזרע, את הזרעים לא עלו יפה.

הנה אני מתחילה/יהודית קציר - המלצה חמה

"הנה אני מתחילה", כך התחילה אנה פרנק את יומנה וכך מתחילה קציר את סיפור יומנה של ריבי שנהר, המתכתבת עם יומנה של אנה פרנק. ריבי שנהר היתה גיבורתה של למאטיס יש שמש בבטן. זהו ספר ההמשך, למרות שהוא מדבר על תקופה שקדמה לקודם, כשריבי היתה בת שתים-עשרה וחצי עד לנערה בוגרת והלאה. היומנים נמצאו במחילה בה הוסתרו בכרמל, ולאחר מותה של אמה של ריבי הוצאו מחביונם.

הספר הוא רומן הומוארוטי. ריבי התלמידה בחטיבה מתאהבת  במורה לספרות שלה, מיכאלה ברג. בתחילה זו "התאהבות" במורה המייצגת ספרות ושירה, אבל בהמשך זו אהבת בשרים, על כל המשתמע מכך, ללא תחפושת של בגדים, תרתי משמע. ריבי בת 14, המורה בת 27 והפרשי הגילאים לא מפריעים לשתיהן לזנק למיטה, להשתכשך באמבטיה ולהתפרקד על מחטי האורן ביערות הכרמל. אבל אם תחשבו שבזה העניין מסתכם, אתם טועים.

אביה של ריבי נפרד מאמה, וכך על הדרך נפרד גם מבתו הבכורה, אבל לא משני אחיה הקטנים. הוא פשוט חדל מלדבר עם שתי הנשים בחייו. ריבי לא מבינה את זה, אבל גם מאמה אינה מקבלת ניחומים והבנה ואמהות ורוך. זה בא בשפע ממיכאלה, יחד הם סקס.

אהבתי יותר את הספר הזה מהקודם, שאף אותו אהבתי מאוד. קציר יודעת לכתוב. אין רגע דל, העברית משובחת, הפתרונות לא קלים, ההתמודדות ראויה ונטועה היטב בנוף ה(חיפאי) ישראלי.

הספר מתמודד עם אהבה חד-מינית, תוצאותיה מבחינת יחסי מורה-תלמידה ומתפתח הלאה לאהבה מקובלת יותר, מקובלת על אוהבי הסדר, לא על אוהבי האהבה. מאיגרא רמא צריכות שתיהן, המורה והתלמידה, ליפול לבירא עמיקתא כדי לצאת לדרך חדשה משמתרחש פיצוץ. אבל אז צריך להתמודד עם החיים סתם ומתברר שהחיים סתם הרבה פחות מענגים, אפרוריים ומלאים בבחירות אוטומטיות כמעט, עפ"י ברירות מחדל של מעשה הבריאה הגדול והמשמים.

בבית הקברות כבר זולגות הדמעות (שלי) מעצמן. מישהו שם עשה בחירה אחת נכונה.

יופי של ספר.

למאטיס יש את השמש בבטן/יהודית קציר - המלצה חמה

סיפור אהבה עם שתי פרידות, פרידה מאהוב ופרידה מאם. אם, אמה של ריבי, המתה מה"מחלה", ואהוב, מרצה באוניברסיטה בן 47, כשריבי עצמה בת 23. האהבה, אהבה משכרת, בולעת, טוטאלית. הסיכוי שתחזיק אפסי משום שיגאל האהוב נשוי ואינו מוכן להיפרד בעיקר בגלל הבן הקטן, שהוא אוהב אהבת נפש.

אבל לא הפרידה מהאם ולא הפרידה מהאהוב והאהבה הגדולה הם גיבורי הספר, גם לא ממש המספרת. הגיבורה הגדולה היא השפה. יהודית קציר מתגלה כאשף של ממש. בניגוד לכותבים צעירים, המלהטטים בשפה ולא ממש יוצרים סיפור או מרתקים בכתיבתם, קציר גם לשה, משטחת, קורצת עיגולים ואופה עוגיות מהממות. השפה פרי ידה היא כזו שבא לקרוא עוד ועוד, עולם הדימויים עשיר עד כדי כך, שאנו חושבים איך לא חשבנו על זה קודם.

כותבים משובחים ניכרים בכתיבתם המשובחת. זה ברור. קציר היא כותבת משובחת, לעיתים יתר על המידה. היא מרבה לנקד, מקפידה על ניים דרופינג עד זרא, לעיתים נופלת קורבן להקפדה לא מובנת שלה: איך הפך גרפונקל מהסיימון לגרפינקל? איך הפך המונז'ואיק המוזיקלי למונחויץ' חצצי?

אבל שלא תהיה כאן טעות. אין כותבים במקור רבים כמוה. זו לא שפה עגנונית ולא ביאליקית. זו שפה חיה, דוהרת, מרתקת, מענגת, תנו רק עוד ועוד מזה, והסיפור משני לגמרי.

ומה הסיפור? סיפור אהבה מאוחרת ניצת בלבו של יגאל והוא נבלע לגמרי בסטודנטית, לא ממש סטודנטית שלו, ריבי. הם נוסעים שוב ושוב לחו"ל, מתענגים על שכיות החמדה של אירופה ונדמה שהנה סיר ומכסה מושלמים. לא ברור מה גורם לפרידה, אהבת הבן הרי רק תרוץ. אבל זה קורה משום שאהבה מכלה היא אהבה שורפת, מאכלת, מעוורת.

ומשהו על הספריה החדשה ומנחם פרי: אי אפשר לשבוע מלהזהיר את הקורא המצוי, שלא לקרוא את הכריכה מאחור, משום שזה ממש לא רצוי. פרי מגלה הכל, מוסיף פרשנות מיותרת ומייגעת וחושב שאם הוא בעל ההוצאה לאור, מותר לו. מאחר ואנחנו רוצים לקרוא, נקרא את הספר ונמנע לגמרי מלהתייחס אליו ואל המנהג המגונה של הוספת יו''ד למישחק, מינהג וכו'.

המנון לשפה העברית.