שלושה סיפורים בספר ואני מתייחס לארוך שבהם בלבד.
כשהפרטי משיק לממלכתי/למעשה בניית המדינה, שם יש חומרים
מעניינים. סוכן מוסד לשעבר, משפטן שלמד בסורבון וסיים כדוקטור, היה מעורב בהעלאת
יהודי מרוקו ובתככים הנלווים, רואה את דרכו בפוליטיקה. בפוליטיקה זה בהכרח
להתלכלך.
הנחישות לסיים כדוקטור למשפטים בסורבון והסכנה בהעלאת
יהודים ממדינה אתה אין ממש קשרים, לא עומדים כזכות בתככים הנחוצים בהתברגות
במפלגה, קודם התברגות מקומית ולאחר מכן ממלכתית/לאומית. כאן צריך לדעת להתמרפק
ואין מקום לפעולות נוסח המוסד. צריך להיות בעל אופי מתאים ובסוף הדרך, ביציאה
לפנסיה המוצעת לו, מבין הסוכן, ראובן שמו, כי חייו הם בסה"כ החמצה אחת גדולה
ומכאיבה. תמיד ביקשו ממנו לוותר, להבין, לזוז הצידה, למשוך עוד כמה שנים ואז יגיע תורו.
הכל הוא מבין, לכל הוא מוכן, אבל שום דבר לא מחכה לו בסוף הדרך. מה שנותר זו רק
עבודה מתישה ושוחקת כעורך דין.
קציר יודעת להראות את הזיעה, את קוצר הנשימה, את התקווה
האבודה, את העובדה שתהילת העבר אינה עומדת לו לאדם כשהוא בא לקצור מה שזרע, את
הזרעים לא עלו יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה