הספר שתיקה פרסית נופל בין שני כסאות: "לא בלי בתי"
של בטי מחמודי ו"אהבתה של גברת רוטשילד" של שרה אהרוני עצמה. הנפילה
גורמת לספר שלפנינו להיות בינוני בלבד. בעוד אהבתה של גברת רוטשילד הוא ספר מרומם
נפש, סיפור צמיחת שושלת רוטשילד, שתיקה פרסית הוא סיפור "קטן" בכל קנה
מידה.
שתיקה פרסית מכיל חומרים המופיעים בצורה מפורטת יותר
ב"לא בלי בתי", שם מדובר על אזרחית אמריקאית הנישאת לאזרח איראני, הלומד
רפואה והופך לרופא מכובד בארה"ב, עד שהוא מוזמן ע"י משפחתו לאיראן.
המשפחה אכן נוסעת לאיראן, אבל לצאת משם אין האישה יכולה עם בתה. מה שמתואר שם
מעורר חלחלה באמת. הניסיון של שרה אהרוני לחזור ולתאר את המתרחש באיראן לאחר נפילת
השאה והפיכת המדינה לברברית, לא ממש צלח. אהרוני לקחה סיפור של משפחה יהודית אחת,
ובעיקר את פרי, בת המשפחה בת ה-17 המועמדת לנישואין, ודרך סיפורה האישי נעשה
ניסיון לתאר בריחה מאיראן, ששוב אינה מאירה פנים ליהודים כמו שהאירה פנים בזמן
השאה. השאה הופל על-ידי חומייני והשאר היסטוריה ובעיקר היסטריה.
אהרוני, בסיפור השקט ורב העוצמה על רוטשילד, כשלה לחזור על
השקט והעוצמה כאן. שני שליש מהספר מנומנמים ולא ממש מעניינים ורק השליש האחרון קצת
מתעורר לחיים בסיפור המסע של משפחתה של פרי, משפחת לוי, במעבר דרך כורדיסטן
לטורקיה ומשם בביטחון מלא לישראל. אם נחזור שוב להשוואה בין הספר הזה ללא בלי בתי,
שם הסיפור חזק ואף אמיתי לגמרי.
למזלי, אהבתה של גברת רוטשילד נקרא ראשון. לו הייתי קורא את
שתיקה פרסית ראשון, לא הייתי מגיע לרוטשילד. שתיקה פרסית, למרות שנראה שאהרוני
קרובה יותר לתפוצה זו, לא ממש הצליח להביא ריחות ותמונות מאיראן.
בגדול, סיפור חביב, המלמד משהו על איראן וישראל בזמנים לא
כל כך רחוקים למי שצעיר ולא ידע על כך דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה