לומר שתימהון הוא ספר תמוה, זו תהיה אמירה בלשון המעטה. אני
יכול להעיד על התמיהה שלי, באשר קראתי את כל ספריו של אפלפלד והוא האהוב עלי מבין
סופרי ישראל (יחד עם שלו וגרוסמן, בסדר הזה).
גם הספר הזה מציג עוד מאותו דבר והפעם זה פחות מתמיד, מוזר,
מציק ואקסצנטרי. הספר נפתח בסיפורה של הגיבורה, אירנה, נוצריה הגרה בשכנות למשפחת
כ"ץ, המנהלת מכולת. המשפחה שנואה באשר היא משפחת יהודית, אבל אירנה לא רק שלא
שונאת אותם, כשמעמידים את המשפחה בעמידה לפני חנותם בפקודת הגרמנים, ללא הסבר וללא
מנוחה, אירנה מאכילה ומשקה אותם. כך בכל כפר, מעמדים את היהודים ובסוף רוצחים אותם
ומקבעים שלט שהמקום חף מיהודים.
אלא שהסיפור הולך למקומות מוזרים, אירנה הופכת לשליחה של
עצמה, עוברת מכפר לכפר ומזכירה לכולם שישו היה יהודי בעצמו. לסיפור היתה יכולה
להיות עוצמה גדולה יותר אלמלא האובססיה העוברת כחוט השני לאורך הסיפור, כאילו
העיסוק ביהודים מעסיק את כל הנוצרים מבוקר עד ערב, אין להם שום עיסוק ושום מחשבה
מלבד היהודים, ובכל פעם היהודים צצים בסיפור לעניין ושלא לעניין בצורה ההופכת את
הסיפור ללא אמין, טרחני ואף מאוס. החשש הוא, שאובססיה זו תהפוך בסוף את העניין
היהודי למאוס במקום לנושא שיש לדון בו בכובד ראש ולהסיק מסקנות אנטי אנטישמיות.
בכאב אני כותב כל זאת. אני יודע שאפלפלד שליח, אף כי אינו
מגדיר עצמו כך. הוא לא נותן לשנאה להשכח, לעוולות שנעשו לדעוך. אבל בסיפור שלפנינו
הוא כבר לא מצא זווית חדשה ובחר בנרטיב משונה ובסיום סתמי.
העברית של אפלפלד מוקפדת. הפעם בחר לחדש. בקרני, מלשון
ביקורתי, רתועים מלשון נרתעים ולא רק הם, חגגו בספר.
חבל. הספר הזה מיותר לחובבי אפלפלד וקוראים חדשים ימצאו
אותו מרתיע. עד לספר הזה אפלפלד עשה עבודה שקנתה שביתה בלב. הספר הזה הוא אחד יותר
מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה