יהודית קציר היא נינתה הראשונה של צילה. אם מישהו מחפש את
ההקשר, הנה הוא. קציר אמנם כותבת שמשפחתה של צילה, הציר הראשי לסיפור המעשה, לא
נכנסה לדברי ימי המדינה, אבל דברי ימי המדינה, זו בהקמה וזו המוקמת, נכנסו אל
תולדות המשפחה ואל חדר האירוח פיזית.
צילה היא בת אודסה. שם נפגעה מפרעות הנוצרים, ראשה נפגע
ועינה השמאלית אבדה. אליעזר בעלה לא יכול היה להושיע לה אל מול הפורעים. משפחתה
שלה לא היתה מהאמידות, שלו כן. בעלייתם לארץ ישראל, אז לא יותר מיישוב יהודי מפורז
ולבטח לא מדינה של ממש, הם נדדו מיישוב ליישוב ומצאו עצמם בגדרה, באר טוביה, באר
שבע, יפו, עזה(!), רמת גן והרצליה.
החלק הראשון בספר, כמאתיים עמודים של יומן שכתבה צילה, מספר
על המעבר מיישוב ליישוב, על קשיי הפרנסה ועל המבנה יוצא הדופן של המשפחה. חמישה
ילדים הביאה צילה לעולם לאליעזר מרגולין, האיש שבא אתה מרוסיה, אבל לחיות אתו ממש כל
הזמן בישראל לא חיה, בטח לא נפשית, לרוב גם לא פיזית. דמות אחרת נכנסה במקומו,
חנן, הצעיר מצילה בתשע שנים, שמילא את המקום פיזית ונפשית במקום בעלה אליעזר. הקשר
ביניהם היה בל-ינותק. הוא דאג לצילה וילדיה. היא, לאורך שנותיה בישראל, דאגה
להתקיים ממסעדות צמחוניות שהקימה פה ושם, ובעיקר בהקמת בתי ילדים, שם גרו ילדים
שהיו זקוקים לחינוך, אוכל ונפש תומכת. לו היה החלק הראשון, כמאתיים עמודים, מתקיים
בנפרד, היה בו די.
החלק השני עוסק כבר בדור המתבגר והבוגר, בעיקר חליפת מכתבים
בין עמינדב לבתה של צילה, יהודית. אלה שנות השלושים בישראל. קשיי הפרנסה ניכרים
ביישוב הקטן והחלש. בד בבד מוקם הבית "הגדול" של צילה ברמת גן, בית
שיכיל פרדס וגינה נרחבת לילדים/נכדים.
החלק האחרון עוסק בעיקר בחנן, אדם השולט בכמה וכמה שפות,
אוטודידקט שרק עם מותו של אליעזר, בעלה של צילה, זכה להצטרף רשמית למשפחה, אם כי
תמיד היה שם. כמו היומן של צילה, שחנן תרגמו מיידיש לעברית, אף הוא רשם הגיגים.
להבדיל, הוא לא רצה שאיש יקראם טרם מותו.
יהודית קציר יודעת לכתוב, אם כי פה תפקידה הסתכם בעיקר
במילוי, בהסבר. כך או כך, הספר נהדר. קשיי המדינה שבדרך, לא דבר שצילה ומשפחתה
חלמו עליו בתחילה, באים לידי ביטוי דרך התפתחותם האישית.
ספר מרתק למרות אורכו. מי שאהב את ספריה הקודמים והלא רבים
של קציר, חייב לעצמו גם את הספר הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה