אפלפלד נולד ב-16 בפברואר 1932 בצ'רנוביץ,
בוקובינה (רומניה). ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו
לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה.
עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946.
אין ספק שאפלפלד הוא אחד הסופרים הפוריים שחיים בינינו. לעיתים נדמה, לאחר קריאת רבים מספריו, כי אפלפלד הפך לצליין במסע צלב. אמנם מסע הצלב שלו הוא האדרת העם היהודי, בכיה על קורותיו של עם זה בעיקר במאה האחרונה, המאה ועשרים, המאה הקטלנית ביותר ליהודים, אבל גם בלי הצלב זה מסע ולא קטן.
אפלפלד כואב את כאבו של העם היהודי. ברבים מספריו מופיעים יהודים שנפגעו בצורה זו או אחרת מהנוצרים, התבוללו או פשוט הושמדו. הוא טורח להראות את ההבדלים הבולטים בין היהודים לנוצרים, לא תמיד לטובת היהודים. באופן מובלע ולרוב בגלוי כדיבור מפי אחד מגיבוריו, אפלפלד חושב שהעם היהודים הוא עם חלש, אחד שאינו עומד על זכויותיו, אינו מגן על עצמו ובמעשה ההתבוללות מביא נזק הן לעצמו והן לשאר עמו. בנושא ההתבוללות דעתו של אפלפלד חריפה במיוחד מאחר והוא רואה במעשה זה מעשה בוגדני, מעשה של אופורטוניזם, כזה הבא לתת רווחה ליהודי הבודד ועל חשבון מסורת של מאות שנים.
את ההבדלים הוא מרבה למנות כמעט אחד לאחד בכל ספר כמעט. העם היהודי בעיניו הוא עם ירא שמיים, כזה המתרחק מבית המרזח, המרבה ללמוד. הגבר היהודי אינו מכה את אשתו ובנותיו כנוצרי. היהודי מקפיד על שלמות ביתו, חוסך מפיו למען שאר משפחתו בניגוד לנוצרי הממהר ליי"ש כשהפרוטה מצויה בכיסו.
למרות שהעם היהודי תמיד נאמן למולדתו - תהיה זו רומניה, פולין, אוסטריה או גרמניה - ההתנכלות היא כמעט מעשה יומיומי, תהיה זו קללה, גניבה, הצתה והולכה אל הקרמטוריום.
מפליא איך אין רואים באפלפלד גזען. הרי הוא כמעט משבח אוטומטית את היהודי האירופי ומבזה עד עפר את שכנו הנוצרי. גם בשביס-זינגר ואחיו יהושע-זינגר כתבו באותה רוח. בעיניהם הנוצרי הוא גס רוח, אדם הממהר להגיע לכוסית, לזונה, לתגרה ולחרפה. האישה הנוצריה היא אך שפחה חרופה.
ביותר ממקום אחד הפך אפלפלד חולשה יהודית, חוסר הסדר, למעלה. באותו בית עולים ירושלמי דוחפת מנהלת המקום את שוכני המקום לשמור על סדר ככל הניתן. אחד מתפרץ לעומתה ואומר שרק אצל הגרמנים יש סדר ולמה זה הוביל. אם עם הצליח לשמור על מסורותיו, על ייחודו ועל ההתבלטות לטובה בכל מקום, מדוע זה מבקשים רבים כל כך להתנכל? על תהיה זו גם אפלפלד לא מצליח לענות.
למרות כל הנכתב לעיל, כתיבתו של אפלפלד רחומה. הוא מבין את חולשות האנוש, מבין שנסיבות יכולות לגרום לכל מיני התנהגויות כמו זו בין שני אחים, אח ואחות, הבוחרים לגור יחדיו בבית מבודד ואף להפוך מאוחר יותר להורים לילד משותף. בחירת המילים שלו מאופקת, הסגנון שלו לכתוב משפטים כאילו נאמרו, אך מסוייגים בכתיבה נוסח "רצה לומר אך נמנע", מראים על כבוד הדדי אותם רוחשים הגיבורים אחד למשנהו.
ספריו תמיד בגודל כזה הנקרא בקלות, אך מעט גדולים מנובלה. לרוב מדובר בארוע מקומי, תחום בזמן ובמקום, תמיד עם תאורי נוף מולדת אהובים משל רומניה.
אין לסופר זה נפילות. תמיד יהיה זה סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול. לפי צפיפות הופעת הספרים לאחרונה קיימת התחושה כאילו יש לו הרבה מה לומר וחשוב לו להוציא את זה לאור, תרתי משמע.
אין ספק שאפלפלד הוא אחד הסופרים הפוריים שחיים בינינו. לעיתים נדמה, לאחר קריאת רבים מספריו, כי אפלפלד הפך לצליין במסע צלב. אמנם מסע הצלב שלו הוא האדרת העם היהודי, בכיה על קורותיו של עם זה בעיקר במאה האחרונה, המאה ועשרים, המאה הקטלנית ביותר ליהודים, אבל גם בלי הצלב זה מסע ולא קטן.
אפלפלד כואב את כאבו של העם היהודי. ברבים מספריו מופיעים יהודים שנפגעו בצורה זו או אחרת מהנוצרים, התבוללו או פשוט הושמדו. הוא טורח להראות את ההבדלים הבולטים בין היהודים לנוצרים, לא תמיד לטובת היהודים. באופן מובלע ולרוב בגלוי כדיבור מפי אחד מגיבוריו, אפלפלד חושב שהעם היהודים הוא עם חלש, אחד שאינו עומד על זכויותיו, אינו מגן על עצמו ובמעשה ההתבוללות מביא נזק הן לעצמו והן לשאר עמו. בנושא ההתבוללות דעתו של אפלפלד חריפה במיוחד מאחר והוא רואה במעשה זה מעשה בוגדני, מעשה של אופורטוניזם, כזה הבא לתת רווחה ליהודי הבודד ועל חשבון מסורת של מאות שנים.
את ההבדלים הוא מרבה למנות כמעט אחד לאחד בכל ספר כמעט. העם היהודי בעיניו הוא עם ירא שמיים, כזה המתרחק מבית המרזח, המרבה ללמוד. הגבר היהודי אינו מכה את אשתו ובנותיו כנוצרי. היהודי מקפיד על שלמות ביתו, חוסך מפיו למען שאר משפחתו בניגוד לנוצרי הממהר ליי"ש כשהפרוטה מצויה בכיסו.
למרות שהעם היהודי תמיד נאמן למולדתו - תהיה זו רומניה, פולין, אוסטריה או גרמניה - ההתנכלות היא כמעט מעשה יומיומי, תהיה זו קללה, גניבה, הצתה והולכה אל הקרמטוריום.
מפליא איך אין רואים באפלפלד גזען. הרי הוא כמעט משבח אוטומטית את היהודי האירופי ומבזה עד עפר את שכנו הנוצרי. גם בשביס-זינגר ואחיו יהושע-זינגר כתבו באותה רוח. בעיניהם הנוצרי הוא גס רוח, אדם הממהר להגיע לכוסית, לזונה, לתגרה ולחרפה. האישה הנוצריה היא אך שפחה חרופה.
ביותר ממקום אחד הפך אפלפלד חולשה יהודית, חוסר הסדר, למעלה. באותו בית עולים ירושלמי דוחפת מנהלת המקום את שוכני המקום לשמור על סדר ככל הניתן. אחד מתפרץ לעומתה ואומר שרק אצל הגרמנים יש סדר ולמה זה הוביל. אם עם הצליח לשמור על מסורותיו, על ייחודו ועל ההתבלטות לטובה בכל מקום, מדוע זה מבקשים רבים כל כך להתנכל? על תהיה זו גם אפלפלד לא מצליח לענות.
למרות כל הנכתב לעיל, כתיבתו של אפלפלד רחומה. הוא מבין את חולשות האנוש, מבין שנסיבות יכולות לגרום לכל מיני התנהגויות כמו זו בין שני אחים, אח ואחות, הבוחרים לגור יחדיו בבית מבודד ואף להפוך מאוחר יותר להורים לילד משותף. בחירת המילים שלו מאופקת, הסגנון שלו לכתוב משפטים כאילו נאמרו, אך מסוייגים בכתיבה נוסח "רצה לומר אך נמנע", מראים על כבוד הדדי אותם רוחשים הגיבורים אחד למשנהו.
ספריו תמיד בגודל כזה הנקרא בקלות, אך מעט גדולים מנובלה. לרוב מדובר בארוע מקומי, תחום בזמן ובמקום, תמיד עם תאורי נוף מולדת אהובים משל רומניה.
אין לסופר זה נפילות. תמיד יהיה זה סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול. לפי צפיפות הופעת הספרים לאחרונה קיימת התחושה כאילו יש לו הרבה מה לומר וחשוב לו להוציא את זה לאור, תרתי משמע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה