מיסטרי יודע לספר סיפור. הספר שלפנינו אינו מכיל ממש סיפור.
בכל זאת, מה שסופר לנו מרתק לרוב, אם כי אנקדוטלי ואינו מתגבש לידי סיפור. האם רק
מה שמתגבש לידי סיפור הוא ספרות וספרות טובה?
גוסטד הוא פקיד בנק. אשתו, דילנוואז, עקרת בית במשרה מלאה,
ולהם שלושה ילדים: סוהרב בן ה-19, דריוס בן ה-15 ורושאן הקטנה, כבת 7. את כולם אנו
פוגשים כשמגיעה ההודעה בדבר קבלת סוהרב ללימודים גבוהים בבית הספר הטכני, בדיוק
המקום בו הוא אינו רוצה ללמוד. סוהרב עוזב את הבית וזו הראשונה בעזיבות המתרחשות
בחייו של גוסטד החי בבומביי, ב-1965, השנה בה פרצה המלחמה עם פקיסטאן.
ממש זמן קצר לפני כן עוזב בפתאומיות מייג`ור ג`ימי
בילימוריה, חברו הטוב של גוסטד זה 20 שנה, שכנו לתפילות ולמאורעות החיים. אות חיים
לא נראה ממנו מזה שנה והעלבון צורב. אלא שפתאום מגיע מכתב התנצלות ובקשה. התנצלות
על ההעלמות הפתאומית ובקשה לקבל חבילה מסתורית. החבילה כמובן תסבך את גוסטד אחרי
שיבין את מקורה. אלא שהסיפור הזה נמרח בין דפי הספר ולגמרי אינו העיקרי בו.
כרגיל, הודו אינה יכולה לחמוק מבין דפי ספר המתרחש בין
גבולותיה. הודו צבעונית, "ריחנית", רועשת ורבת דתות. כל כך רבת דתות
שהיא גם דמוקרטית וחילונית. זו הודו, תת יבשת רועשת. כיצד כל זה בא לידי ביטוי
בספר? טוב ששאלתם. זה בא לידי ביטוי ב-90 מטר.
?
מול ביתו של גוסטד, מין בניין שרשרת של כמה וכמה כניסות,
חומה הבאה להבדיל בין מתחם הדירות בו הוא גר לשאר העולם. אבל משתינים רבים לקיר בן
ה-90 מטר הזה ובהתאם היתושים. גוסטד ממציא מיני המצאות כדי להלחם ביתושים, כמה מהן
יעילות להפליא, אבל במלחמה כמו במלחמה. אלא שבמלחמה מנצחים בתחבולות ויש למצוא
דרך, זו אחת האנקדוטות מהן מורכב הספר, למנוע מאנשים להטיל מררתם ומימיהם בקיר. כיצד?
טוב ששאלתם שוב.
צייר מדרכות, שעבודתו נרמסת ושב ושוב, תרתי משמע, נקרא לתת
את פתרונו. הפתרון הוא בדמות ציורים שיכסו את הקיר. האמן בעל תארים באמנות וגם
בתיאולוגיה ועד מהרה כל דת מהדתות הפזורות על פני כדור הארץ מיוצגת בקיר, המשתינים
פונים למקום אחר והיתושים בעקבותיהם. מרשים, נכון? זה כמובן נגמר בדמעות.
הודו אינה באה לידי ביטוי רק בשפע הדתות הרוחשות בה. המראות
הם כמובן מראות ההמון, בתי הזונות, העוני, המאכלים, שפע הפתרונות להקל על החיים
מעצם שבורה ועד ללבבות שבורים.
קשה להניח את הספר מהיד. הוא בורח לכיוונים שונים, חוזר שוב
ושוב לנקודות שנעזבו, אנשים ממשיכים לעזוב את חייו של גוסטד, אבל למרות שלכאורה
הספר קודר, ההומור מלווה כל דף בו ומי שעיניו שזפו פעם יצירה בוליוודית, יודע על
מה אני מדבר.
אל תצפו ליצירה סוחפת כמו איזון עדין, המאוחר יותר. זהו
ספרו הראשון של מיסטרי, הכישרון שם, היכולת שם והעונג גם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה